האלופה סוג ב'

בהתחלה צפינו בעונה השנייה של "האלופה" כי זכרנו לה חסד נעורים, וגם כי כל תאונה צריכה עדים, אבל מהר מאוד התרגלנו לכך שהדמויות האהובות שחזרו לחיינו הפכו לזומבים: הפנים אותם פנים, הגוף אותו גוף, אבל הנשמה איננה. על סאגה ירושלמית שהבאישה

היו בטוחים: רוח הרפאים של סיגי היא שהפילה אתמול את הכוס הכחולה במטבח של תום, בעת שחילל את זכרה כשיצר קואופרטיב רגשות חדש עם יעל, חברתה הטובה. לא היה ראוי מצליל האימים הזה כדי לסמן את סיום העונה השנייה השנויה במחלוקת של "האלופה", עונה שמותה של סיגי הפך אותה על פיה והעניק לה תאוצה. בפרק האחרון, סערת השחיתויות השלטוניות, מזימות הכדורגל, האהבות הירושלמיות והרפליקות האסוניות הגיעה לקיצה, שורה של קברים נכרו והניצולים הסתדרו בזוגות. אבל רוח הקודש של סיגי היא שריחפה מעל הסדרה, כיאה לתפנית העלילתית שהרימה את העונה השנייה של "האלופה" מתהומות.

 

בתחילה היה נראה שהעונה הזאת שקעה כל כך עמוק, שהיא תצטרך סולם כבאים כדי להגיע לקו האדום התחתון של ביצת הטלנובלות. היא הידרדרה הרבה מתחתיו בעזרת סיפורים איטיים, דיאלוגים מגומגמים ונפילה דראסטית מהומור גורד שחקים לבדיחות בגובה ילדים.

תום וסיגי. רוחה מרחפת מעל הסדרה

 

בתחילה צפינו בעונה השנייה של "האלופה" משום שנטינו לה חסד וזכרנו את נעוריה, וכיוון שכל תאונה צריכה עדים. אבל מהר מאוד התרגלנו לרע. התרגלנו לעובדה שהדמויות האהובות שחזרו לחיינו הפכו לזומבים: הפנים אותם פנים, הגוף אותו גוף, אבל הנשמה איננה. התאהבנו בהיסוס בדמויות חדשות שפצחו ברומנים מתוקים, כמו קארין ואסי. אבל נקודת המפנה שבה קהל צופים שלם בלע את הפיתיון שהטמינו לו והפך לצופה גלוי בסאגה הירושלמית שהבאישה, היה מותה של סיגי. היה זה אירוע שאוורר סופית את אחרוני צופי העונה המתחבאים בארון, והם יצאו ממנו בזעקה: למה סיגי? וכך, למגזר שלם של כותשים וקוטלים הסתבר: לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם. לא כל מי שמזהה טעם רע נגמל ממנו.

 

וקשה להיגמל מהשלד החזק של "האלופה" שהקימו האבות המייסדים. את העונה הקודמת הוביל משולש אסים אכזרי שכלל את לימור נחמיאס, שהינדסה את התוואי הראשי, גל זייד, שבנה נדבכי ושבילי עלילות שהעשירו את הדרך ודרור נובלמן, שהוסיף לנוף הזה ניצוצות שהזכירו כל העת שזו לא סתם טלנובלה אלא טלנובלת על.

 

את הגולם שהותירו השלושה האלה, לא הצליחו תסריטאי העונה הנוכחית להחיות עם אותו ברק. השחקנים, רובם טובים, שבעונה א' קיבלו תנופה מהטקסטים והעלילות הקולחות, נאלצו לשאת על גוום הדק את עונה ב'. כמו טובה גמזו דיאמנט – נראה היה שהעונה הזאת איבדה את הטורבינה.

 

איפה התנין? 

אחרי מותה של סיגי וחזרתן (העמוסה מדי, נטולת העוקץ, אך האפקטיבית לנופך הנוסטלגי) של מספר דמויות מפתח כמו מילי וטובה, דריה וג'לל – העונה החולה החלה לתפקד. בעזרת תפניות עלילה והקאמבקים האלה - הצוות החדש הצליח לגרור את הרכבת חסרת הקיטור היצירתי הזאת, בצורה שלא עשתה כבוד גדול, אבל גם לא ביישה את הז'אנר שאליו היא משתייכת. כי זה מה ש"האלופה" היתה: טלנובלה. וככזאת, היא היתה מוצלחת הרבה יותר מ"השיר שלנו 4" למשל, שם עסקו במלאכה מוחות מנוסים יותר והצליחו לייצר מוצר רע בהרבה.

 

הקליימקס שנבנה לקראת הפרק האחרון היה סביר, סגירת הקצוות עם מותו ההירואי של דורי ונפילתם כזבובים של מיני רשעים ומשוגעים היה הולם. ההתחברות של כל האוהבים שהופרדו על ידי גורל וכרישי ממון היתה מנחמת. הותרתו של זאביק בחיים מעוררת תקוות לעונה נוספת. הכל זעק: סיום עונה סביר פלוס. רק הכתוביות שהופיעו על רקע עמידתם הבלתי מוסברת של בני הזוג פדידה בפקק, הזכירה שמשהו פה בכל זאת נותר תקוע. איפה התנין והספינה הטובעת שסגרו בבום את העונה הראשונה?

 

ויותר מזה: השמחה הקלושה מדי שעורר האיחוד בין סער פדידה לאם בתו ליאן סייע לקבוע סופית ש"האלופה 2" היא לא יותר מ"האלופה סוג ב'". האם כולם שמחו כמוני על זיווגים אחרים כמו אסי וקארין, דריה וג'לל, זיווה ואלינור? האם גם לבכם שלכם נכמר יותר על מילי וניקי מאשר על ליאן? עוצמת הרגשות שייצרו האיחודים הגדולים של הסדרה: סער ליאן, תום ויעל לא רק שהתגמדה מול האיחודים האחרים שאירעו סביבם, היא ריצדה חלושות, כצל חיוור לטירוף האהבה הסוחף של מיטל וסער מהעונה שעברה. וגם כצל, איחודי הזוגות הללו לא היו מוצלחים במיוחד: הצל שהטילה רוחה של סיגי שריחפה מעל פרק הסיום הזה, היה משמעותי הרבה יותר לעונה ולחיי הרגש שלנו.