"כדי שאוכל להמשיך ולחיות, מישהו צריך למות"

הוא נוטל 15 כדורים ביום, עובר בדיקות דם, אישפוזים חוזרים וסובל מ-30 תופעות לוואי של מחלת הכבד הקשה בה לקה. מצבו של דוד אנוש, והוא ממתין לתרומת כבד שתאפשר לו לחיות. במכתב אישי ומרגש לכל אחד מאיתנו קורא: תנו לי לחיות

דוד רצון פורסם: 03.09.07, 14:45

כן, זו הרגשה נוראית, הרגשה קשה, ממש הרגשה בלתי נסבלת. כדי שאוכל להמשיך ולחיות, מישהו צריך למות. תחושת הצער הזו, המלווה בתקווה העצומה שאצליח לעבור עוד יום בעולם הזה, הולכת ומתחדדת מעת לעת. המחלה המכרסמת בי, הפכה אותי היום למספר שתיים ברשימת המועמדים הארצית להשתלת כבד. אבל זה לא קורה.

 

הראש טרוד במחשבות בלתי פוסקות על אותה תחושה איומה. מעת לעת אני לוקח נשימה, וחושב כמה נורא זה לקבל את חייו של אדם שאיבד אותם. אולם ברגע הפטירה הכואב, הוא עובר לעולם שכולו טוב. הגוף מת, נטמן בעומק האדמה, בעוד שאותם איברים שיכולים להציל את חיי מתנדפים להם לבלי שוב.

 

לא, ודאי שאינני חפץ במותו של איש. אני מאחל לכולם אריכות ימים ובריאות טובה. אבל אם יקרה הדבר הנורא מכל, תנו לנו החולים את האיברים. כן, אני מבטיח שאשמור עליו מכל משמר, אטפל בו, אטפח אותו בעוד הוא מספק לי אוויר לנשימה. כי אני רק רוצה לחיות.

לפעמים אני תוהה עד כמה אני רוצה לחיות. דוד רצון

 

כבר 15 שנים שמלווה אותי מחלת שחמת הכבד. לפני שמונה שנים חלה הידרדרות במצבי הבריאותי, שהגיעה לשיאה בחצי השנה האחרונה. היום, בעודי נוטל 15 כדורים ביום, אני סובל ביותר מ-30 תופעות לוואי של המחלה, שמקשות, איך לא, על תפקודי היום יומי.

 

בין תופעות הלוואי תוקפים אותי התקפי קוצר נשימה בשל חדירת מים לריאות ולמעטפת הלב, בקע במפשעה ובטבור בשל הצטברות נוזלים, עליה בחומר המסוכן אמוניה בדם, ירידה בלחץ דם הגורמים לחולשה ועייפות כרונית, גרד, התכווצויות שרירים, תחושות נימול, דימומים, חוסר תיאבון, בחילות, סחרחורות, ירידה במשקל, בריחת סידן ועמה כאבי גב, וזו רק תחילתה של הרשימה הארוכה.

 

אחת לשבועיים אני עובר בדיקות דם מפרכות, אסור לי לאכול נתרן, שפירושו כל המאכלים המלוחים מבית אימא שאהבתי כל כך. אסורים גם פחמימות, חלבונים, שומנים, ואני מוגבל לכמות שתיה של חמש כוסות נוזלים ביום. אלה כוללים שתיה חמה וגם מרקים.

 

כן, לפעמים אני תוהה עד כמה אני רוצה לחיות, כשאיבדתי את איכות חיי כבר מזמן. מה הטעם לחיים כאלה אליהם נידונתי, כשזמן רב כל כך השמש אינה זורחת, איני מצליח לחייך בפה מלא, לשמוע ציוץ ציפורים או להנות ממוסיקה טובה. אבל אולי זה כוח ההישרדות הבלתי נלאה הזה שטמוע בי עמוק כל כך, ואינו נותן מנוח. הוא פשוט רוצה לחיות.

 

השעון ממשיך לתקתק. אינני יודע עוד כמה זמן נותר לי. לעת עתה, אני יכול רק לבקש, אם לא עבורי, הרי שבשביל מאות האחרים שמשתוקקים לקום בבוקר ליום חדש נפלא. חיתמו על כרטיס אדי. כי אנחנו רק רוצים לחיות.