אחרי שבן-אדם נפטר מותר לתרום את איבריו?

None

שאלה:

 

האם אחרי שבן אדם נפטר מהעולם מותר לתרום את האיברים שלו? הערות: כמובן שמדובר במקרה בו אותו בן אדם שנפטר אישר לתרום (אבי, מרכז)

 

תשובה: 

 

שאלה זו היא כבדת משקל וכוללת בתוכה מספר יסודות חמורים כגון האיסור ליהנות מן המת, החובה לקבור את הנפטר, וחובת הכבוד לגוף האדם שנברא בצלם א-לוקים. יחד עם זאת, מנגד עומדים שיקולים כבדים לא פחות: פיקוח נפש או שיפור משמעותי באיכות חייו של אדם.

 

רוב הפוסקים מתירים לקחת איברים מן הנפטר לצורך הצלת חיים אך אוסרים זאת באופן מוחלט כשמדובר בתרומת הגוף למדע. ואולם, כשמדובר בתרומת לב, ריאה או כליות, מתעוררת בעיה חמורה עוד יותר, והיא שאלה של קביעת רגע המוות, מכיון שאת האיברים האלה ניתן לקחת רק אם הלב עודנו פועל, והשאלה היא האם נכון להגדיר במצב הזה את התורם כמת, או שמא הוא עדיין חי.

 

ולעוד הרחבה:

מוות הוא תהליך מתמשך. אין נקודת זמן מסויימת שבה כל המערכות קורסות בבת אחת. לכל אורך תהליך ההזדקנות מתים תאים בגוף האדם, אבל ברגע שקורסות שלוש המערכות הקריטיות ביותר - הנשימה, הדופק וגזע המוח - כל שאר התאים מתחילים למות בזמנים שונים, בהתאם לרגישותם לחוסר חמצן או חוסר דם.

 

מתי אפשר להגיד שהאדם הזה נפטר? לכל הדעות אין מחכים עד שימותו כל התאים, שהרי גם אחרי קבורתו של אדם ממשיכים לצמוח השערות והציפורניים שלו.

 

אז מה, אם כן, מגדיר אדם כאדם מת? לכאורה ניתן לומר שההגדרה היא שהמצב הוא בלתי הפיך. אם אין שום סיכוי שהאדם יחזור להיות בהכרה, הוא מת. אבל הגדרה כזו היא פסולה מבחינה הלכתית וגם מבחינה מוסרית. אדם גוסס, כל עוד הוא חי, מוגדר חי לכל דבר. לכן צריכה לבוא קביעה שרירותית שתקבע מתי אדם מוגדר כמת.

 

מערכות הנשימה והלב תלויות בגזע המוח. אם גזע המוח אינו נותן את הפקודה לנשום, גם הלב יפסיק לפעום, אם כי אפשר לגרום לו לפעול באופן מלאכותי. כאן יש להבדיל בין שני מצבים: יש מצבים שבהם גזע המוח לא נותן את הפקודה בגלל שהוא מת, ויש מצבים שבהם הוא לא פועל באופן זמני (מוות קליני - טיפולי). במקרה שגזע המוח מת, האדם לעולם לא ינשום בכוחות עצמו, ויזדקק תמיד לחמצן שיאפשר באופן מלאכותי את הנשימה. כמובן שההכרה לעולם לא תחזור אליו, מכיון שהיא תלויה במוח הגדול שודאי מת לפני גזע המוח.

 

במקרה שגזע המוח לא מת, חיבור חמצן יכול אף להחזיר את האדם להכרה ולחיים נורמליים. כמובן שאדם שגזע המוח שלו עדיין חי (מוות קליני) מוגדר כחי לכל דבר גם אם לבו הפסיק לפעום זמן מסויים אבל אם גזע המוח שלו מת, והוא עדיין מחובר למכונות הנשמה, הרי שהלב ממשיך לפעום והריאות ימשיכו לנשום בגלל החמצן שהוא מקבל, אבל מבחינה מהותית מדובר באיברים שאין בהם חיות עצמית אלא ניפוח חיצוני. אבל כל עוד ההנשמה נמשכת, שאר התהליכים של המוות מוקפאים.

 

יש פוסקים שטוענים שמכיון שהלב מתפקד - גם אם זה רק בגלל המכשירים - האדם מוגדר חי לכל דבר, וממילא אסור לקחת ממנו איברים לתרומה.

 

לעומתם יש הפוסקים שאם גזע המוח מת - הרי שלמרות שהלב פועם, האדם מוגדר מת. אני חוזר ומדגיש: אין כאן שאלה רפואית. ברור לכולם שהאדם הזה כבר לא יחזור להכרה. השאלה היא אתית-הלכתית: האם הוא כבר עכשיו נחשב מת, או שהוא עדיין בדרך לשם לפי הדעה הסוברת שכל עוד הלב פועם האדם מוגדר חי, אין שום אפשרות לקחת לב, ריאות (ובאופן פרקטי גם כליות) מנפטר.

 

לפי הדעה השניה, אם יוכח שגזע המוח באמת מת ניתן לקחת איברים להצלת חיים. ועדה שהקימה הרבנות הראשית לישראל קבעה שניתן לקבוע את המוות ע"פ גזע המוח, וממילא ישנה אפשרות תיאורטית לקחת איברים אלו לצורך הצלת חיים.

 

ואמנם, כדי לוודא שגזע המוח באמת מת צריך לעשות בדיקה מסויימת, ואסור לעשות אותה באופן שתקרב את מיתתו של האדם.

 

לצורך כך יש צורך בבדיקה של כל מקרה לגופו, ואי אפשר לתת הנחיה גורפת לכל המקרים. לכן המלצתי היא שבכל מקרה שהשאלה הזו עולה ר"ל, יש להתייעץ עם רב מומחה שבקיא בתחום הזה.

 

לשם הבהרה אני רואה צורך להדגיש שאינני מכיר שום פוסק הלכתי שמונע תרומת איברים בגלל ש'האיברים האלה יחסרו לאדם בעולם הבא'. מי שידאג להחזיר את נשמתו של האדם ידאג גם להחזיר את גופו לעתיד לבוא השיקולים היחידים שצריכים להישקל במקרים אלו הם האם הנפטר באמת מת, והאם התרומה נלקחת לצורך הצלת חיים כל טוב (משיב: הרב ירון בן-דוד)