מתקפת הקמפיינים

כשמרכז העולם נמצא באולפני הרצליה, כל מה שמחוצה לו הוא פריפריה. רק חבל שהאנשים שמאחורי "טקס אנשי השנה" לא האמינו שגם לפריפריה מגיע קצת יותר ממישמש של דאחקות וליקוקים. אריאנה מלמד צפתה וחיפשה מגבת

נרשמו שיאים. של חוסר טעם, מלוקקות ולא מעט עבודה בעיניים. גדי סוקניק ויובל סמו, הראשון בתפקיד עצמו, השני בתפקיד הפלפל, התמרכזו והפכו ביחד לסלט אנושי שמנפיק דיאלוגים מלוקקים, תפלים, ובאמת לא מצחיקים. לא נורא: גם מגישי הפרסים בקטגוריות השונות דקלמו כתלמידים במסכת. בין לבין אפשר היה להירדם.

 

"ים אנשים נכנסו והצביעו" – כמה? לא אמרו לנו. מתוך הים הזה אפשר להבין שמצביעי אנשי השנה מעוניינים בעיקר בפרזנטורים, ושחיינו כאן הם סוג של מתקפת קמפיינים. בקולנוע למשל, בטלוויזיה למשל, לא היה מועמד אחד שהוא יוצר.  רק שחקנים. בעצם בפוליטיקה התרחשה תופעה זהה. זכייתו של ביבי – שלא עשה השנה כלום מלמד לדבר – מוכיחה שאנחנו מעוניינים רק בפנים, לא במהות.

 

וחוץ מזה היו המון ליקוקים חברתיים. ל'פסטיבל בשקל', לקרית שמונה בליגת האלופות, אפילו למאבקם של ניצולי השואה. הכל בידור והכל נוטף התנשאות בלתי נסבלת בנוסח "נחבק את תושבי הצפון", כאשר ברור כי מרכז העולם מצוי באולפני הרצליה, ומי שלא נמצא על הבמה או בקהל, מי שלא סחבק, הוא בהכרח פריפרייה: מוחלש, ראוי לחמלה או לפחות להשקעה ב-VTR.

 

סלט התוכן התקדם מלירז צ'רכי לבעיית השבויים, מאניה בוקשטיין לטיפול בנפגעי מוח, מאילנה דיין לאסי כהן (שניהם באותה קטגוריה כמובן), ממלכתיות של טרום ראש השנה, ועד לפארודיות איומות על הנעשה בתיאטרון הישראלי – וכמובן שהיו גם בדיחות יונית, איך לא. אם הייתם צריכים הוכחה שהכל בידור, מן האסונות הגדולים ועד לדאחקות הקטנות, קיבלתם המון כאלה.

 

יום לפני המשדר הזה כבר היתה פארודיה: ערוץ "ביפ" העלה ספיישל אנשי ואירועי השנה ב"מהדורה מוגבלת". בקטגוריות אסון השנה זכה שם רצח העם בדארפור. לפחות היה נוקב ונשכני. לפחות לא ליקקו ליושבים בבית, כלומר בפריפרייה, רחוק מאולפני הרצליה.