הסוד שלנו: כרוניקה של הסדר ידוע מראש

הוא עומד ערום לגמרי מאחורי הדלת, אני מביטה למעלה, אליו, העיניים נפגשות, חיוך מוכר, נשיקה חזקה בשפתיים, והוא מניח לי. אני מורידה את הנעליים והבגדים ונכנסת עם התיק להתקלח, כשאני יוצאת הוא כבר שרוע על הפוטון בסלון, מעשן, ומוזג לי עוד קצת אלכוהול. אנחנו מתאימים בדבר אחד בלבד. שנינו לא רוצים דבר יותר ממה שיש. ככה זה שנה וחצי

במשך כשנה וחצי נהגתי לצאת עם חברים, בדרך כלל לשתות משהו, או יותר נכון כמה משהו'ים. אמצע שבוע, ערב של יום רגיל. מתחילים בבר אחד, עוברים לאחר. ועוד אחד, ולפעמים עוד אחד. הברים של תל אביב. אזור לילנבלום, שחור רועש ומעושן. במקום הבילוי האחרון, לקראת סופו של הערב, בשעות הבאמת קטנות של הלילה, כשהשיער כבר מריח כמו מאפרה, הכתפייה זולגת ואני לא טורחת יותר להרים, ואני שמה לב שהחיוך עם הגיחוך יצאו יחד לבילוי פרטי על פרצופי - אני נזכרת בו.

 

לאחר חפירה והפיכה ממושכת, מאתרת ומוציאה את הנייד מהתיק, מקישה חיפוש, האות י': יאיר, יהלי, יואב, יריב, אופס, חזרה ליואב ו-send. מחכה שני צלצולים ומנתקת. מחזיקה את הנייד צמוד לאוזן. הנה, ממש מיד, רטט וצליל יחד.

 

"היי", אני אומרת, קצת מתרגשת, ומהצד השני "מתי את מגיעה?" הקול במשפט המוכר, כרוניקה של הסדר ידוע מראש...

 

שמה שטר על השולחן, עושה מין הבעה של "את מבינה אותי" לחברה שאיתה הגעתי, היא כבר גם מורגלת בנוהל. מחלקת ביי ונשיקות לפי הנוכחים והצורך, חיוכים אחרונים, אוספת את התיק ומפלסת לי דרך החוצה.

 

אני לא שם, אני כבר במשחק, האלכוהול עושה אותי שלמה לגמרי

החיוך נשאר לי רק בעיניים, אני מרוכזת, צועדת אל האוטו. צעירים מדי במכוניות מרעישות מדי חולפים לידי. אני לא שם, אני כבר במשחק, האלכוהול עושה אותי שלמה לגמרי עם כל צעד. אני הולכת ליואב.

 

מתא המטען אני מוציאה תחתונים נקיים וגופייה, את מרכך השיער שלי ומברשת שיער ושיניים, מכניסה לתיק, מתניעה, ותוך כמה דקות אני קרוב לים, כבר מחפשת חנייה.

 

פוסעת בין הבניינים בשביל הלא מואר אל הבית החבוי שמאחור. מישמיש החתול מקבל אותי בכניסה, ליטוף מהיר על גבו המתוח. תקתוק קצר בדלת. אני ממתינה, המפתח מסתובב, הדלת כבר לא נעולה, אבל איש לא פותח אותה.

 

פותחת לאט ונכנסת, בפנים חשוך, קר, המזגן מקפיא, אור כחול מרצד בחלל, הטלויזיה שעל הרצפה דולקת. הוא עומד ערום לגמרי מאחורי הדלת, אני מביטה למעלה, אליו, העיניים נפגשות, חיוך מוכר, נשיקה חזקה בשפתיים, והוא מניח לי. אני יודעת מה אני עושה עכשיו: מורידה את הנעליים והבגדים ונכנסת עם התיק להתקלח, כשאני יוצאת הוא כבר שרוע על הפוטון בסלון, מעשן, ומוזג לי עוד קצת אלכוהול.

 

בלבוש מינימלי ושיער רטוב על הכורסה

הוא מתיישב ואני מולו, בלבוש מינימלי ושיער רטוב על הכורסה. "אז מה נשמע?" אני שואלת. שלוק, ממצמצת, מסתכלת לו ישר לתוך העיניים. מין משחק כזה. הוא מחזיר מבט, מספר לי כמה פרטים שוליים על הזמן שחלף מאז התראינו בפעם האחרונה. אני כמעט לא מקשיבה, המילים לא מענינות אותי כלל, רק הקול. מרוכזת בעיניו, ממוגנטת אליו. הוא לפעמים שואל אותי בחזרה שאלה כללית, עליה אני בדרך כלל עונה במילה או שתיים. הכל קצר ולא חשוב, שותקים.

 

ותמיד אני היא זו שקמה ועוברת לפוטון. ומתחיל המשחק על הפוטון, אנחנו מתאימים זה לזו כמו תות לקצפת. שנינו התגעגענו, משחקים משחקים חדשים בכל פעם, בודקים מיקומים שונים בבית, הפרשי הגבהים בינינו מאתגרים, עוברים לחדר, שם שנינו מבינים כל פעם מחדש למה הוא ואני קיימים באותו מרחב של מקום וזמן, והתובנה מרגשת כתמיד. טוב לנו יחד, להיות הסוד אחד של השני והסוד של עצמנו מול האחר.

 

היה מחביא לי חזיות, מפתחות, מה לא

עכשיו, כשהכל רגוע, הדבר היחידי שאני רוצה זה לברוח. בהתחלה עוד היו קצת דיבורים, "הישארי תולי, עוד קצת, את מתנהגת כמו בחור, באה עושה והולכת, בואי תשני איתי קצת". היה מחביא לי חזיות, מפתחות מה לא... היום אני כבר יודעת איך, והוא התרגל. אני מרדימה אותו מיד אחרי, מחכה שהוא ממש ישן, שליו. מתלבשת לי בשקט, אפילו לא מנשקת, עם הנעליים ביד, כדי לא להרעיש, יוצאת. אני בסלון, הנה הדלת, אני בחוץ. שוב האוויר הנקי של הים בבוקר, כל כך טוב בחוץ. שחרור...

 

מתיישבת על הספסל בגינה של הבית, נועלת נעליים, יוצאת מהשער וצועדת לאוטו. שעת בוקר מוקדמת, הכבישים ריקים. מגיעה הביתה, מכינה לי קפה שחור חזק, מלטפת את החתולה שלי, מאכילה אותה, מתנצלת שהזנחתי אותה אמש, מתקלחת ויוצאת לעבודה.

 

יום חדש, ובפנים אני מקומטת לגמרי. הימים שאחרי הם הימים הקשים באמת. העייפות הורסת, הסבלנות כלפי עצמי לא קיימת, אני בלתי נסבלת. תמיד מגעילה..

 

תמיד הסקס אלוהי, ותמיד אני מרדימה ובורחת

בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו מתאימים אחד לשנייה בדבר אחד בלבד. שנינו לא רוצים דבר יותר ממה שיש. רוצים רק את זה. חברה שלי, ואחותי, שאינן בקיאות בפרטי ההסדר אלא רק מודעות לקיומו, תמיד שואלות איך זה לא מתפתח לשום מקום, ואני עונה שזה כל הקסם, החוקים ברורים ,הם נוצרו לבד. מעולם לא היו בינינו הרבה מילים, הכל התיישב במקום, מובן ובהיר. אתם יודעים את הפרטים: רק אני מתקשרת ראשונה, תמיד שנינו מתקלחים, תמיד קר והאלכוהול איכותי, תמיד יושבת בכורסה, תמיד הסקס אלוהי, ותמיד אני מרדימה ובורחת. כן, זה כל הקסם.

 

חשבתי שכשיגיע הבחור המתאים כבר לא אתקשר ליואב, אבל יצאתי עם בחורים, וכל מי שהכרתי לא התאים. היה בי משהו תפוס, חסום אבל ריק. יכולתי לספר לעצמי שזה בגלל שהאחד מדבר יותר מדי והשני לא נרדם מספיק מהר ושאר סיבות מקוריות שכאלה, אבל ידעתי שאלו תירוצים. לא ממש השתכנעתי בעצמי, והמשכתי לחזור אליו.

 

כך נמשך הקשר יותר משנה וחצי, וידעתי שאם אי פעם ארצה משהו אחר, אצטרך לוותר, לגמרי ובאופן מוחלט. לא ממש רציתי לתת להסדר שלי לגווע, מכיוון שכמו שלא ידעתי מה הוא יש שגורם ליחסים המוזרים האלה להיות כל כך טובים עבורי, כך גם לא ידעתי מה צריך לשנות כדי שיצליח לי במסגרת רגילה. איך מתקנים?

 

אחרי זמן, בלי ממש להבין לעומק, מצוידת בידיעה היחידה הברורה שהקשר עם יואב עוצר אותי, הגיע הרגע. החלטתי שדי, ולא התקשרתי יותר.

 

יואב לא מתקשר, מקפיד על החוקים. חלף המון זמן, ואני עדיין לבד, מחפשת חיבור חדש קסום, דל במילים וברור במעשים.

 

הסדר חדש לתולי.