שירלי הרגישה עם יואב כמו נסיכה מהאגדות

הוא שמט את המגבת וחשף את עכוזו החטוב. היא הביטה בו והוצפה אושר עילאי מלווה. פתאום הרגישה כמו ביום הראשון של כיתה א', ציפייה לבאות וחששות היכו בה בערבוביה. לפעמים היתה צריכה כמעט לצבוט את עצמה כדי להיות בטוחה שאינה חולמת. יואב היה כל מה שאי פעם איחלה לעצמה. סיפור

שירלי פקחה את עיניה לאט. מרחוק נשמעו קרקוש גלגלים והמיית מים זורמים. היא חייכה והתחפרה עמוק בתוך המיטה הרכה שבסוויטה. רעש הגלגלים פסק ונשמעה דפיקה בדלת, "שיר..." נשמע קול עמום וצליל סגירת ברז, "את ערה מותק? תפתחי לשירות החדרים".

 

היא התעטפה בחלוק ופתחה את הדלת. החדרנית חייכה אליה ושאלה בנימוס היכן להניח את ארוחת הבוקר, מגלגלת לפניה עגלה ממנה עולים ניחוחות של טוסט וקפה מהביל. החדרנית פילסה את דרכה בחזרה אל הדלת בינות לערימות מעטפות הברכה הפתוחות ועזבה.

 

יואב יצא מחדר האמבטיה, גופו מעלה אדים. "שוב אתה נראה כמו לובסטר?" צחקה.

 

"כן...." השיב מבויש, "את יודעת שאני אוהב להתקלח במים רותחים".

 

הוא הסתובב לכיוון הארון, שמט את המגבת וחשף את עכוזו החטוב. שירלי הביטה בו והוצפה באותה תחושת אושר עילאית המלווה בהתרגשות עצומה. פתאום הרגישה כמו ביום הראשון של כיתה א', ציפייה לבאות, חששות, כמיהה עזה ופחד היכו בה בערבוביה. לפעמים היתה צריכה כמעט לצבוט את עצמה כדי להיות בטוחה שאינה חולמת. יואב היה כל מה שאי פעם איחלה לעצמה. חכם, רגיש, מצחיק, מצליח, ואפילו יפה תואר. היא עצמה את עיניה כשרכן לנשקה וחשה כמו נסיכה מסיפור אגדה.

 

כשפנה אליה בפעם הראשונה, היתה עסוקה במענה לכמה שיחות. היא לא הרימה את ראשה וענתה לקונית לשאלה שהפנה אליה "קומה שנייה, חדר שלישי משמאל". רק כדקה מאוחר יותר, אחרי שסיימה לרשום במהירות ביומן את כל הנחיותיו של המנכ"ל, הרימה את ראשה. הוא עדיין ניצב שם, רק חזהו, כתפיו וראשו בלטו מעל הדלפק האימתני. הוא חייך, רכן והושיט את ידו אליה. "יואב", אמר. מבטה דילג לסירוגין בין עיניו לבין ידו המושטת. זו לא הפעם הראשונה שמישהו מנסה להתחיל איתה, ולמען האמת די נמאס לה מכל אנשי ההייטק החכמולוגים שהפכו את "ציד עמדת הקבלה" לספורט לאומי. היא העוותה את שפתיה בשאט נפש, החזירה את ראשה אל הניירות ואמרה "קומה שנייה, חדר שלישי משמאל". לשנייה הוא עוד עמד, ידו מושטת, פלט "תודה" בקול רפה וצעד לעבר המעלית.

 

כשבוע מאוחר יותר, כשהתחיל להגיע באופן קבוע לבניין המשרדים, התברר לה שהוא עובד חדש בחברה. למרות קבלת הפנים הצוננת שלה, המשיך בכל עת שחלף על פניה לברך אותה במנוד ראש ובחיוך קטן. לא משהו מחייב. מאז הציג עצמו לא שב לשוחח איתה או לבקש דבר מה, ועם הזמן החל לכרסם בה החשש שמא טעתה לגביו. היא ידעה שהמתחילים הסדרתיים סובלים מחוסר טאקט משווע ומזיכרון לטווח קצר, כך שאילו היה שייך לזן הזה, סביר להניח שמזמן היה מנסה להתחיל איתה שוב. אבל בחור התמיר רק נשאב אל הדלת המסתובבת בכל יום בשמונה ורבע בדיוק, חיוך, תנועת ראש קלה וחוזר חלילה.

 

התחוור לה לאימתה שכנראה באמת עשתה טעות

אחרי בירור קצר עם לאה ממחלקת כוח אדם, שטרחה לציין בפניה שהיא הבחורה ה-12 שמתקשרת לבדוק מתי יחלקו את תווי הקנייה לחג ובדרך אגב מבקשת קצת פרטים על יואב, התחוור לה לאימתה שכנראה באמת עשתה טעות, ואפילו גדולה. מאותו היום כאילו אחז בה דיבוק, והיא חיפשה בקדחתנות דרך למשוך אותו שוב אל הדלפק אך מבלי שהדבר ייראה שקוף מדי.

 

באורח פלא באחד הימים נחת אצלה מכתב הממוען אליו. למרות שהנהלים חייבו אותה להעביר את המכתב בדואר פנימי אל המחלקה בה עבד, החליקה אותו בדיסקרטיות לתוך מגירת הציוד המשרדי והמתינה כלביאה במחשכים להזדמנות. אחר צהריים אחד פתאום יצא מהמעלית. הלובי היה ריק, ולא היו טלפונים. זהו זה! אמרה לעצמה.

 

"אההה, סליחה?!" קראה בקול רם.

 

הוא הסתובב, הביט כה וכה והצביע על עצמו, "אני?"

 

"אתה יואב, נכון?" שאלה. "בוא רגע, יש לך מכתב כאן".

 

הוא ניגש אליה, אבל כשנייה לפני שהתייצב מולה הרימה את שפופרת הטלפון ועשתה את עצמה מדברת. הוא המתין, היא דיברה עם עצמה. כשהניחה את השפופרת הביטה בו במבט שואל. הוא אמר "המכתב?" 

 

"אה, כן", הגישה לו את המכתב תוך נשיפת אוויר שרקנית. היא ידעה שזה כל מה שהוא יזדקק לו.

 

"יום קשה, הא?" שאל בעודו מנסה לפתוח את המכתב.

 

וואלה, אני טובה בזה, אמרה לעצמה והשיבה "אתה יודע איך זה... או שלא?"

 

היא פקחה את עיניה, שפתיה עדיין חשות במגע שהלך ונעלם. הוא התיישב על המיטה והתחיל למרוח חמאה על הטוסט. "מה?" שאל כששם לב שהיא בוהה בו.

 

"כלום, סתם, אני אוהבת אותך", ענתה.

 

פרננדו התעורר בבהלה. כשליבו הולם בחוזקה חיפש בחשיכה את השעון המעורר וכיבה אותו. בחלל החדר נשמעו עכשיו חריקותיו של המאוורר החלוד, וקולות הסוחרים שהחלו לפתוח את חנויותיהם ברחוב מתחתיו.

 

ככל שניסה, לא הצליח לגרש את איזבלה ממוחו

פתאום נזכר ששוב חלם את החלום. צמרמורת אחזה בו. הוא נכנס למקלחת ונתן למים הקרים לצנן את מחשבותיו. ככל שניסה, לא הצליח לגרש את איזבלה ממוחו. הוא חש כיצד שוב מפעפע בו הזעם, נבנה ומתעצם, הבושה וחוסר האונים מצטרפים וקודחים חור בבני מעיו. הנה אותו חיזיון תלוי שוב לנגד עיניו: היא מוטלת כגוויה בחיקו של האחר, כנועה, כאילו נשיקת מאהבה שואבת את נשמתה, והיא מפרכסת, נאנקת, ולפתע, כמו בעווית אחרונה של גסיסה, שולחת ציפורניה אל עורפו, מצמידה את פניו אליה כאילו אומרת "אנא ממך, גאל אותי כבר מיסוריי". ואז נזכר בעיניה כשהבחינה בו לפתע, מבטה חלול, כמו אחוזת דיבוק, ולא ניסתה אפילו לומר דבר.

 

הוא השתנק, נאבק להשיב את נשימתו. ישב מקופל על רצפת המקלחת המטונפת ובכה, המים זורמים מעליו, עד ששמע את הקול אומר: "קום בני, יש לנו משימה להשלים". 

 

הוא בעט בדלת הכניסה המתפוררת ויצא לרחוב. קרני השמש סנוורו אותו והוא הצל על פניו, מבטו נפל על כמה מזרקים שהיו מושלכים לצד המדרכה.

 

הוא פילס את דרכו בינות לדוכני השוק שהחלו נפתחים, נזהר שלא להרטיב את מדיו כשקיפץ מעל שלוליות הזוהמה שנקוו מנסיונות הניקיון העקרים של יום אתמול. האוטובוס הוביל אותו אל מרכז העיר. הוא ישב ובהה בנוף המשתנה, כמו מסע במכונת זמן. הדלות והעזובה של שכונת המצוקה התחלפו אט אט במראות נעימים. גדרות מחלידות וערימות אשפה פינו את מקומן לשדרות שבערו בצבעי אדום, כתום וזהב. והנה כבר מתחילים להתרומם המחלפים האדירים בפאתי העיר. פדחותיהם של גורדי השחקים החלו מבצבצות.

 

המלון ניצב בטבורה של העיר, מבנה עתיק שתיירים רבים הגיעו לחזות בו. הוא נעצר מול חזית הבניין. רק מעטים מבין אילו שבאו להביט בפסלים ובפיתוחים שעיטרו אותה הבחינו בשני הפרצופים דמויי השטן שהיו חקוקים בראש העמודים האדירים שהתנשאו לגובה שלוש קומות. מתחת לפנים המאיימות נחקקו בלטינית המילים:

 

Ubi amor, ibi dolor

 

פרננדו כיווץ את עפעפיו, עיניו הוארו במבט מצמרר, הוא חשק את שיניו, נשם נשימה עמוקה, ואז, לבש חיוך רחב וצעד לעבר הלובי.

 

הוא בירך את הנוכחים במאור פנים. ליד המעלית צבט בשובבות בישבנה של אחת החדרניות, שלא התרגשה מן המחווה הידידותית ונתנה בו מבט כעוס. אבל פרננדו הסתובב אליה וליקק את שפתיו בהתגרות. נשמע הצלצול המכריז שהמעלית הגיעה, והוא, בגבו לדלת, החל לצעוד לאחור, לתוך המעלית, ממשיך לעפעף לעבר החדרנית הסמוקה. חבטה גדולה ורעש חפצים המתפזרים על רצפת המעלית הקפיצו אותו. כנשוך נחש הסתובב לאחור ונתקל בעיניה. 

 

המשך הסיפור