ככל שהכרתי אותה יותר ראיתי שלא טעיתי

הוזמנו שנינו לערב חנוכת בית של ידידה משותפת, ואני הייתי אחראי על המנגל. כמה בירות והרבה מצב רוח טוב, והנה, בסביבות 12 בלילה מגיעה הנסיכה. לחבר שישב ליד אמרתי: "עם זאת אני הולך להתחתן". היינו בני 24, זה היה לפני 14 שנה. ואני מוכן שתבדקו אותי גם בעוד 14 שנה. בלי עין רעה

"בעוד ארבע שנים מהיום תראיינו שוב את גלית וטל ואת אותם זוגות שאתם מפרסמים. שימו אז לינק לכתבה הזו מהיום ונראה איפה הם יהיו. זה יהיה הרבה יותר מעניין ובטוח ימשוך יותר רייטינג", כתב אתמול אורן בתגובה לסיפור האהבה של גלית וטל. מישהו אלמוני כתב "לעבור לגור ביחד כל כך מהר, להתחתן כל כך מהר.... מה בוער לכם? אם האהבה כל כך גדולה, כל החיים עוד לפניכם. לא חבל? גם ככה כל כך הרבה זוגות מתגרשים". ואילו זה שקרא לעצמו "הפסימי המציאותי" טען ש"מהר מדי, זה לא נכון לעשות ככה. בתחילת כל קשר מרגישים שזהו, מצאנו את האחד/אחת ומרגישים שנרצה להיות איתו כל החיים. אבל המבחן האמיתי הוא לאחר שההיי הראשוני חולף ולאחר שעוברים משבר או שניים. מה הלחץ? אם זה זה, זה יהיה זה גם בעוד שנה".

 

אני לא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים, דווקא בגלל כל המלעיזים, שלא ישימו עין רעה. מה לעשות, אמא שלי פולניה וגדלה בשכונה דתית בירושלים. היא לימדה אותי שלספר לזרים על האושר שלך זה להביא את עין הרע על עצמך. אז אני אמנם לא מאמין בעין הרע, אבל כמו שאיינשטיין אמר, כששאלו אותו על הפרסה אצלו במשרד "מה, אתה מאמין בדברים כאלה?" הוא ענה "אמרו לי שזה עובד גם אם לא מאמינים בזה".

 

את שלי פגשתי בפעם הראשונה ב-08.08.93, תאריך שקשה לשכוח. גם אותה היה קשה לשכוח. הוזמנו שנינו לערב חנוכת בית של ידידה משותפת, ואני הייתי אחראי על המנגל. כמה בירות והרבה מצב רוח טוב, והנה, בסביבות 12 בלילה מגיעה הנסיכה. לחבר שישב ליד אמרתי: "עם זאת אני הולך להתחתן".

 

בעלת הבית עברה עם הנסיכה בין כולם והכירה אותה לנוכחים, רק על מי היא דילגה – על סחבק. קראתי לה ואמרתי לה: "תגידי, מה האפליה הזו? למה עליי דילגת?"

היא בשמחה ענתה לי "מה? אתה רוצה להכיר אותה? בכיף!"

 

הנסיכה התקרבה אליי, ואיכשהו התחלתי להציג את עצמי כמנגליסט ידוע, מומחה במדעי הרוח והאש. היא כמובן הביעה עניין ושנינו צחקנו לנו שעות בלי לדעת כלום אחד על השניה, אבל הרגשתי איתה טוב, והיתה בינינו כימיה חזקה שמעולם לא הרגשתי עם אחרות.

 

המשך הערב היה קצת בנאלי, ישבנו לראות את הסרט "כבלים" שיצא אז לספריות הווידיאו, ולבסוף ליוויתי אותה לאוטו ואמרתי לה שאתקשר אליה. נישקתי אותה על לחייה, הסתובבתי והלכתי. היא סיפרה לי שנים אחר כך שהיא רצה לאוטו שלה בדילוגים של שמחה.

 

חיכיתי עד יום חמישי לאחר מכן. התקשרתי, והמשפט הראשון שאמרתי לה היה "את זוכרת שקבענו לסרט?" (איזה קבענו ואיזה נעליים). היא ענתה לי "בטח. לאיזה סרט קבענו?" משם קשקשנו עוד שעה בטלפון ולמחרת אספתי אותה.

 

גם בנשיקה שלה היה משהו מוכר ונעים

אחרי הסרט הלכנו לטייל בטיילת בירושלים, ובאיזשהו שלב נישקתי אותה. גם בנשיקה שלה היה משהו מוכר ונעים. אמרתי לה "נראה לי שאנחנו מאוד דומים". "מה זאת אומרת?" שאלה. "את תראי", אמרתי לה.

 

הדברים התגלגלו מאוד מהר. עבדתי אז ברמת גן, והייתי מגיע כל יום לביתה בירושלים, ישן שם וחוזר למחרת לעבודה. למעשה מאותו רגע לא נפרדנו לרגע עד המילואים הראשונים שלי.

 

ככל שהכרתי אותה ראיתי שלא טעיתי, שזו הבחורה שלי. היה בה כל מה שרציתי: חכמה, והבנה, יופי ואצילות, יושר הגינות, ועוד המון תכונות שידעתי שאני רוצה אצל זוגתי. הייתי אז בן 24, וגם היא. אני ידעתי שאני מוכן, ובאוקטובר הצעתי לה נישואים. היא אמרה כן, כן ועוד פעם כן. זה היה ביפו, במסעדה שלא קיימת היום, "בבאי על החוף". הזמנו בקבוק יין ולאחר מכן הלכנו לראות את הקומדי סטור שהיו אז בחיתוליהם, בבית ציוני אמריקה.

 

היא רצתה שנעבור לגור יחד לפני החתונה, אז שכרנו דירה נחמדה בבית הכרם בירושלים. כל יום איתה היה חגיגה, והתחלנו לתכנן חתונה. מרגע שהחלטנו, לא ראיתי טעם לדחות. התחתנו ב-17.3.94 בירושלים. מבחינתי היה אפשר יותר מוקדם, אבל תכנונים אובייקטיבים מנעו מאיתנו להקדים.

 

היום אנחנו נשואים באושר. במרץ השנה נחגוג את יום הנישואים ה-14. יש לנו שלושה ילדים מדהימים וכיף לנו בחיים (טפו, טפו,טפו). אם להיות כנים, נישואים זה לא דבש. לא תמיד הכל מתוק. יש מריבות, יש כעסים, לפעמים אוהבים כמו זוג צעיר ולפעמים שונאים כמו שני עורבים. אבל רבותיי, ככה זה נישואים. אין זוג שלא רב, אין זוג שלא כועס ואין זוג שאוהב כל יום כל היום בלי לריב בכלל. מי שיספר לכם שככה זה אצלו הוא רמאי, שקר ונוכל.

 

אני חושב שיש שני סוגים של מתחתנים

לגבי החיפזון, אני חושב שיש שני סוגים של מתחתנים: אלה שבמבט ראשון הבינו שפגשו את בן זוגם, ואלה שלא. הזוג הראשון נדיר. מעט מאוד אנשים קשובים לאני הפנימי שמורה להם – זה בן זוגך. להרבה אנשים יש רעשי רקע כמו "גירושים", "ריבים", "חלוקת רכוש". ויש כאלה שיש להם "סיבות": "נגמור קודם את התואר", "נתחתן רק שנרצה ילדים".

 

חתונה זה סך הכל התחלה של בנייה עצמית, ואם אתה רוצה לבנות את עצמך עם בן זוג, הרבה יותר קל כשאתה נשוי, גם לכם וגם לסביבה. הרבה יותר קל לקחת משכנתה כשנשואים, הרבה יותר קל לקבל החלטות רבות משמעות כשאתם נשואים. מסיבה אחת פשוטה – כל עוד לא נשואים, עננת ה"זמני" מרחפת מעליכם. אתם לא נשואים, הרבה יותר קל לקחת את הפקלאות ולחזור לאמא.

 

גם לזוג נשוי יש ריבים כאלה שבא לך לעזוב את הכל ולחזור הביתה, אבל הנישואים מאלצים אותך קצת להתאמץ, קצת להשתדל ולעשות הרבה יותר כדי לעבור את המשבר.

 

אני מודה, היו לנו משברים כאלה. אלמלא היינו נשואים, היינו היום בנפרד, סתם בגלל עקשנות מטומטמת. אבל לומדים לחיות יחד, דבר ששום בית ספר לא מלמד אתכם. ולומדים להכיר זה את זה - תהליך שכל הזמן משתנה. כל החיים אנחנו משתנים וכל החיים אנחנו לומדים זה על זה. אם אתה לא קשוב לבן זוגך, גם אם חייתם יחד עשר שנים לפני החתונה, אתה עלול לקום יום אחד ולגלות שזו שלצדך היא לא זו שאיתה רצית להתחתן.

 

אין משמעות לחיפזון, אלא אם כן מלכתחילה אתה לא ממש משוכנע שבת זוגך אמורה להיות אשתך לחיים.

 

אני מוכן לעדכן גם בעוד 14 שנה ולקוות שאני לא טועה במה שכתבתי פה.

 

• השם המלא שמור במערכת