'אלהי נשמה' או איך חדלתי להיות חילונית

רוחמה וייס לא מצאה את מקומה במשך שנים בבית הכנסת הדתי וגם לא ב"חג האופניים" החילוני. ואז לפתע גילתה את "אלהי-נשמה". מחשבות לראש-השנה

בימי החול זה היה עוד איכשהו נסבל, חיי הדת בעולם ה"ליטאי"-ציוני בו גדלתי, התמקדו ביחס אובססיבי למצוות המעשיות. זו הייתה בחירה תובענית באופן שקשה לחילוני ממוצע להעלות על הדעת, אבל היא הותירה את עולמי הרגשי משוחרר באופן יחסי מהתיאולוגיה, מההתחבטות ומהחוויה הדתית.

 

הפריצה הדתית הגדולה והקשה הייתה ב"ימים הנוראים", העבודה הדתית בימים אלה מתמקדת בתפילה ואני, שזכיתי חינוך דתי נטול אלהים, חוויתי את הימים האלה במתח, בבילבול ובתחושה מתמדת של כישלון. לא ידעתי להתפלל, מעולם לא למדו אותנו בבית ספר את המלאכה הפנימית היקרה והתובענית של התפילה, מעולם לא אימנו אותנו בתפילה, התפילה עבורי הייתה מילים שאומרים. זהו.

 

ב"ימים הנוראים" בעיית התפילה הייתה כפולה: מצד אחד, מלאכת התפילה מילאה את רוב שעות היום, מה שהפך את הבחירה במלמול חסר פשר לפעולה קשה, משעמממת וכמעט בלתי ניתנת לביצוע. מצד שני, ה"ימים הנוראים" עודדו את כולנו לעשות חשבון נפש מול בורא עולם ובמסגרתו להתייחס ביתר רצינות גם למילות התפילה, ומילות התפילה – חלקן קשות ללשונה של ילדה צעירה, וחלקן קשות לנפשה: "על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות... על חטא שחטאנו לפניך בנשך ובתרבית...".

 

מה לתלמידת "חורב" תמימה ולחטאים האלה?! אני זוכרת את עצמי עומדת בבית הכנסת מתאמצת למצוא משמעות לרשימת החטאים, להציע להם קריאה סמלית ומוכנה אפילו לפגוע במיניות הנובטת בי, ברצוני לקשור את עצמי לרשימת חטאי הדורות. ותמיד הייתה האכזבה, תמיד יצאתי מיום הדין וידי על התחתונה.

 

המאבק הפרטי שלי עם "הימים הנוראים" לא הסתיים, איני מסוגלת לחזור לפגיעה הרגשית שחוויתי ביושבי בבית הכנסת ואיני מוצאת את מקומי ב"חג האופניים" החילוני.

 

תפנית בעלילה

לרוב אני מתחבאת בבית, עמוק ובשקט. שם, במחבואים הביתיים שלי, התחלתי לגלות בשנים האחרונות, את אלהי-נשמה.

 

נדמה לי שהיא מצאה אותי הרבה לפני שאני מצאתי אותה. בזכות ימי ילדותי שעברו בשמירה קפדנית על קיום מצוות ובהעדר כמעט מוחלט של אלהים, ה"חזרה בשאלה" לא הייתה עבורי מלאכה קשה ובמשך שנים רבות האמנתי שאני חילונית למהדרין – לא שומרת מצוות ולא מאמינה. אלא שבתוככי העולם החילוני, בערמה שקטה וחומלת פלסה אלהים את דרכה אל חיי. לאחר שנים רבות של חילוניות זחוחה מצאתי את עצמי חושבת עליה, מבקשת לגעת בקצה אצבעותי באין-סוף, מתחילה לחשוב שאולי יש משהו שאין לו גוף ודמות הגוף ואין לו גם פשר של ממש עבורי ובכל זאת הוא הכי פשר שיש, שאני רוצה אותו בחיי או נכון יותר – אני לא רואה את חיי בלי "הדבר הזה".

 

כך התחלתי לגלות אותה בתת-תודעתי ואחר-כך בתודעה; משועשעת, כואבת או שמחה אני מוצאת את עצמי חוזרת אל מילות התפילה, בוררת ביניהן את המתאימות, מוסיפה ומשנה ומתפללת לאלהי-נשמה. החייתי אותה בקרבי ושם יש לה דמות וגוף והיא כנראה המתווכת בין חיי החול לעולם הבלתי-מושג, היא המורה הקשוחה והמלטפת, היא חצופה ומצחיקה, היא חכמה יותר ממני, היא הגשר למה שראוי לי להיות.

 

זה ערב ראש השנה. אני באווירה חגיגית של סיכומים ואני מצרפת כמה תפילות שלי אליה:

 

אלהי נשמה

אלהי נשמה היודעת הכל

צווי על השקט לסור למעוני

צווי על מעוני לסור אל השקט.

אלהי נשמה את יודעת הכל

הורי לי חיים, למדי אותי מוות.

 

אלהי נשמה, את, שהתשובות בידייך,

עזרי לי לפסוע לאט

עזרי לי לפסוע לבד

עזרי לי לרוץ קדימה

עזרי לי לדעת שתמיד אשאר במקום.

 

אלהי נשמה תני לי כח לנשום

להריח, לאכול, להתאוות.

לקחת הכל בתשוקה אדירה להיות,

לקחת מתוך הויתור העמוק.

 

אלהי נשמה, אל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים.

 

אלהי נשמה בואי נלך קצת ל-shopping, נקנה חזיה צבעונית

אחר-כך את תצווי עלי מיניות

אחר-כך את תתבונני בנו מהצד (תורה היא ולחמול את צריכה...)

כך, בחיוך מלא נחת

אחר-כך בשלווה.

 

אלהי נשמה היום קריר בחוץ וטוב לי כאן.

אלהי נשמה יש לי מינוס בבנק

ולהרף-שלווה אני אומרת זאת בלי בהלה

ויש לי עכשיו גם רגע של חסד

אלהי נשמה למדני לתת לרגע עוד רגע.

 

מוזמנים לצרף בתגובות את תפילותיכם

 

שנה טובה