כשרפי הגיע למגרש החניה כבר ישבו השניים במכונית והשתדלו לא להסתכל לכיוונו. הוא פתח את הדלת והתיישב במושב האחורי בשקט, כמו מנסה להקטין את נוכחותו למינימום האפשרי. בכל מצב אחר היה בוודאי מתפרץ בצעקות על חוסר ההגינות שבדבר. אך לא עכשיו, לא כשידע מה הסיכון. הוא אמנם אהב את זואי בכל לבו, אבל גם על חברו הטוב ביותר לא הסכים לוותר. הוא ייאלץ לספוג הכל עד שהנושא יישכח.
אחרי חצי שעה של דממה הגיעו השלושה סופסוף לביתו של בני. הוא רכס את כפתורי מעילו, הידק את הצעיף לצווארו, נשק לאביטל על לחיה ויצא מן הרכב מבלי להסתובב אל חברו. כעת נראה אפילו יותר גבוה מהרגיל. "להתראות". קריאתו של רפי נבלעה ברעש טריקת הדלת. אביטל המשיכה לנסוע בלי לחכות שיעבור למושב הקדמי. "זה יעבור לו בסוף, אתה תראה". חיכתה כמה שניות ואז הוסיפה, "למרות שלא מגיע לך כלום".
לא מגיע לי כלום, חזר רפי על המילים האחרונות לעצמו. לא הצלחתי להציל את זואי, האשה שאהבתי יותר מכל, מהגורל שחשבה שמגיע לה – באמת לא מגיע לי כלום. לפחות על בני אני אשמור, לא אתן שיקרה לו כלום. אחרי כל מה שעשה בשבילי במשך יותר מ-25 שנה, כבודי העצמי הוא כאין וכאפס מול חייו של חברי הטוב ביותר. כנראה שאלה החיים, אתה צריך לאכול את הדייסה שבישלת.
כמה צעירים וטיפשים היינו. כמה טיפש נשארתי
לאורך כל הדרך חשב על בני וזואי, איזה זוג מרשים הם היו. ובכלל, כולם – הרביעיה הנצחית שלעולם לא נפרדת, בחולי ובבריאות, בעוני ובאושר, ויש אפילו קעקוע קבוצתי. אילו היינו יודעים אז לאן הכל יתפתח... כמה צעירים וטיפשים היינו. כמה טיפש נשארתי.
המכונית נעצרה ליד בניין גבוה ואביטל הביטה ברפי במראה האחורית. "תודה רבה", אמר בקצרה ומיהר לצאת מהמכונית. "חכה!" קראה ויצאה אחריו, "יהיה בסדר, אל תדאג". היא חיבקה אותו בחוזקה והעבירה את ידה בשיערו הזהוב. אז הצמידה את פניה לחזהו והוסיפה, כמעט בלחש "איבדתי את אחותי, אני לא יכולה לאבד אתכם! תבטיח לי שאני לא אאבד אתכם!"
"אני מבטיח", ליטף את ראשה, "מבטיח".
רק כשחזרה למכונית רפי שם לב לרטיבות הקלה שהשאירה על חולצתו. כשנכנס לדירה הקטנה בקומה האחרונה פנה מיד לחדר השינה. הוא פתח את המגירה התחתונה בשולחן העבודה והוציא ממנה ספר עב-כרס, "ספר השיאים של גינס מהדורה 52".
"הספר הנגנב ביותר", חייך כשנזכר איך גנב את מהדורה 33 מספריית בית הספר כשהיו בכיתה ו'. בעמוד 86, ליד תמונתו של רוברט וואדלו פרשינג, האיש הגבוה בעולם, הונחה מעטפה. מאוד סמלי היה בעיניו, לשמור את המכתב בעמוד של מי שכונה בפי רבים "הענק העדין". הביטוי הזכיר לו את תמונת חתונתם של זואי ובני: הענק והעדינה, הזוג המושלם.
כל מילה כמו צועקת בפניו "אתה אשם!"
רפי הוציא את המכתב מהמעטפה, אך השאירו מקופל למשך זמן מה. לבסוף נשם עמוקות ופתח את קיפולי הדף. קשות היו לו המילים וכאבו כאש הצורבת בבשרו בכל פעם שקרא אותן. כל מילה כמו צועקת בפניו "אתה אשם! אתה ודחפיך הבלתי נשלטים. ואתה הוא האמור לשכב בבור הקר, ולנבול כמו הפרחים שאתה דואג להניח פעם בשבוע במקום אלה שהספיקו לגווע!" כה כאבו המילים, וכה מכור היה לכאב שגרמו, כאילו היתה בכך כפרה, אפילו מעטה.
על הדף נכתב בקצרה:
רפי,
מצטערת על הכל, אני לא יכולה להמשיך עוד.
תמסור לבני שאני אוהבת אותו ומצטערת.
בבקשה תשמור עליו.
אוהבת,
זואי
הוא נזכר באותו בוקר נורא, כשמצא את המכתב מתחת לדלת הכניסה לדירתו. הוא ידע שלא עבר זמן רב מאז הניחה אותו שם, הרי היתה צריכה לחכות עד שבני יילך לעבודה כדי לצאת. הוא זכר איך נסע במהירות מטורפת בניסיון נואש להגיע בזמן. איך התקשר שוב ושוב, אך תמיד ענה לו המענה הקולי. ואיך, כשסופסוף הגיע, הספיק רק לראותה קופצת מחלון הדירה בקומה החמישית. לבני ולמשטרה סיפר שראה גבר בחולצה שחורה נמלט מהבניין. "כנראה פורץ שחשב שאין אף אחד בבית", אמר להם, "היא בטח הבהילה אותו אז הוא דחף אותה לעבר החלון וברח".
את הימצאותו במקום ניסה רפי לתרץ בכך שתכננו יחד הפתעה ליום הולדתו של בני, והוא הגיע כדי לעזור בהכנות.
"אל תדאגי, אהובה שלי, אני שומר עליו בשבילך". קיפל רפי את הדף שוב והכניסו למעטפה.
המשך מאת במי רדר