"מדורת השבט" - אש שנוגעת בפנים

None

חזרתי עתה מהסרט "מדורת השבט". רשמיי:

 

חייבים להודות שאין דקה נטולת עניין במהלך הסרט, וכל הסצינות "זורמות" להפליא - החל מהאקספוזיציה ועד לסיום הסרט. ייתכן שהיותי בן ה"מגזר" (אינני מחבב מונח זה, אך אין מנוס מלהשתמש בו...) ובעצמי בוגר תנועת בני-עקיבא (גם אם הרבה אחרי 1981, השנה בה מתרחשת העלילה), תרמה לכך שגמעתי בשקיקה את העלילה והייתי "צמוד למרקע" כל הזמן (ע"ע "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך...")

 

המשחק של מרבית השחקנים משכנע מאוד - הן בראיית כל שחקן בפני עצמו והן בראיית הדינמיקה שביניהם. בפרט - נהניתי במיוחד ממשחקה של מיכאלה עשת (האם רחל) וחני פירסטנברג (הבת תמי), שנכנסת בצורה מעוררת השתאות לדמות הנערה בת ה-15, ופעמים רבות היא "גונבת את ההצגה" והופכת לדמות הראשית.

 

יצויין לשבח משה איבגי, שלראשונה הצליחה דמותו (יוסי) לעורר בי כלפיה אמפתיה לא מבוטלת. יהורם גאון נהדר בתפקיד החזן (משה) האורבני היהיר והשחצן, שדמותו אינה חריגה בנוף המציאות גם היום (ואף מצאנו "חלטור" לא רע של המנצח והמוסיקאי סוֹבּוֹל, למתמצאים שביננו...), במיוחד ב"מניירות" שהוא מבטא במסגרת התפקיד. דמותה של השדכנית הקלפטע להחריד, בגילומה של עידית טפרסון, נבנית בהדרגה בדייקנות במהלך הסרט. אגב, האם רק לי מזכירה קצת דמותו של אסי דיין (מוטק'ה) משום מה את זבולון אורלב? (בכל מקרה, ה"אמיתי" יותר נחמד...)

 

כמובן שחיפשתי את "הפרטים הקטנים" שיתאמו את רוח התקופה ההיא, ואני חייב לומר שנעשתה עבודה לא רעה (להבדיל, לדוגמה, מ"בנות בראון"): בלבוש (הו, זוועת האייטיז), בתסרוקות (הו, זוועת האייטיז), בטכנולוגיה (בבית - טלפון מצהיב של משרד התקשורת עם חוגה, פטיפון ולצידו תקליטי חזנות, טלוויזית "מץ" עם משחק טלוויזיה של

פיקסל ריבוע רודף אחרי פיקסל עיגול, טלפון ציבורי באסימונים - אבל הי, ממתי למען השם היו בו לחצנים?), בעיצוב הבית, ובסגנון הדיבור ("זיגים").

 

ויחד עם זה, אני חושב שישנם עניינים שפוספסו או שלא זכו לכיסוי נאות, וייתכן שעדיף שהיו מושמטים מתחילה. כך, לדוגמה, הרומן בין אסתי לבין חברה החייל (ויחסה של האם רחל לנושא), או היעלמותם-היאלמותם של המדריכים בבני-עקיבא (אבי גרייניק בתפקיד מיותר) - שמא רצה מחבר הסרט להציג את אזלת ידה "בשטח" של התנועה? הדבר לא ברור דיו.

 

כמו כן, לעניות דעתי (ויש שיחלקו עליי, מן הסתם) ומבלי לפרט את תוכן הסצינות, למעט הסיפור הקשה המלווה את תמי לאורך הסרט - שאני כצופה חייב להאמין לכל פרט שאוזכר בו, ישנן סצינות המציגות קרבה מוגזמת בינו לבינה שאיננה מהווה דפוס התנהגות מקובל - ובוודאי שלא אז (אולי בדתיות ה"ניו-אייג'" העכשווית, וגם זה לא). מכל מקום, אחזור ואומר שישנם הרבה מקומות שהמחבר כנראה משאיר מקום למחשבה עצמית, לדעתי יותר מהנדרש.

 

בשורה התחתונה - נהנתי מאוד מהסרט, והוא הצליח "לגעת" בי יותר מכל הסרטים ההוליוודיים שראיתי השנה. אינני יודע אם הוא ראוי לכל הפרסים בטקס פרסי האקדמיה הישראלית, אך לבטח הוא נמצא ראוי לחלקם החשוב, ובכלל זה לפרס הסרט הטוב ביותר. מ ו מ ל ץ !

 

נ. ב. בכל האולם היו רק שמונה אנשים (כולל אותי), וזה רק שבוע שלישי של הקרנות. מה קרה? אין מונדיאל, אין אולימפיאדה, אז איפה עם ישראל? בואו בהמוניכם!