התשליך שלי

ידעתי שאני עוברת על כמה עבירות טובות אבל הרשיתי לעצמי כי היה בי צורך עז במיוחד לטבול. השלכתי עצמי למי הים הגדול, השוצף והתחלתי לדבר עם האל. אילנית סוויסה על התשליך שלה וגם: איך נראה צום גדליה בתל-אביב. מסע בין כסה לעשור

בראש השנה, בשעה הנפלאה הזו - רגע לפני שקיעה, הלכתי לים. הלכתי לעשות תשליך, ידעתי שבדרך אני עוברת על כמה וכמה עבירות טובות אבל הרשיתי לעצמי כי היה בי צורך עז במיוחד לטבול. כזה היה התשליך שלי. השלכתי עצמי למי הים הגדול, המלוח, השוצף והתחלתי לדבר עם האל.

 

צפתי על הגלים וביקשתי אותו לשאת יחד איתם את עוונותי מהשנה שעברה. זה לא פשוט למנות את העוונות שלך, זה דורש זיכרון מצוין וזה בעיקר דורש הבנה של המילה עוון וחטא.

 

בשנה שעברה נתקלתי בספרו הנפלא של יאיר כספי "לדעת אלוהים" והספר הזה עושה איתי דרך גם בימים אלו . נאמנה לדרכו של כספי נזכרתי שהמצווה הגדולה של האדם בחייו היא למצוא את היעד שלו, את המטרה שלשמה הוא בא לעולם ולפעול למענה, אם אתה לא עושה כן, אתה חוטא.

 

היו לי הרבה רגעים כאלה השנה של עיגול פינות ברמה האישית מקצועית, היו לי הרבה חטאים של יוהרת הלב שהביאה אותי להעליב כמה אנשים ולמרות שכבר מזמן ועוד לפני ימי חשבון הנפש ביקשתי את סליחתם, הרגשתי שלא ביקשתי את סליחתי ואת סליחת האל על הנטייה לעשות את המעשים האלה, המקום הנגוע הזה שבי שדוחף אותי לעבירות שבין אדם לחברו ועל זה כן צריך לבקש סליחה מהאל.

 

לא כאן המקום להרחיב אבל הוספתי ומניתי מיני חטאים רבים והרגשתי שהם הולכים ממני ואני הולכת מהם. כשיצאתי מהמים חזרתי לשיטה הישנה וקראתי את נוסח התשליך. מהצד אפשר היה לראות בחורה בשמלה, עומדת על שפת הים עם סידור ומתפללת, כן, עם כל התזוזות האלה של הגוף שנשארו חקוקות בגופי עוד מימי היסודי. כמה עוברי ים נעצו בי מבט תמה, אבל לי לא היה אכפת. היה לי רגע עם האל.

 

ברגע הזה של ראש השנה, אני והסידור שקיבלתי מתנה מהאיש שאהב אותי בשנה שעברה, אני והגלים שדגדגו את אצבעותי, אני והשמש, אני וסוכת המציל, אני ואלוהים. ואז היה לי את הרגע הזה שבו חשתי בבירור ששערי שמים נפתחו, ראיתי שאלוהים רואה אותי והרגשתי מבורכת. לא חמדתי את הרגע ולא ניצלתי אותו לבקשות מיני בקשות לשנה החדשה, רק הייתי בו, עם החרטה על החטאים של שנה שעברה ועם התחושה הקסומה הזו של אל מחבק יצאתי לימים שבין כסה לעשור.

 

איך נראה צום?

לבוקר של צום גדליה קמתי, כבר רעבה וכבר צמאה, עם משימות מלוא הטנא. החלטתי לעבור בבתי הכנסת בעיר ולחפש שוב רגעי אלוהים. לפני כן הייתי צריכה לעבור בשני תיאטרונים תל אביביים לשתי משימות. יצאתי מביתי שמעל השוק ההומה ושמתי פעמי לתיאטרונים. לא ציפיתי למצוא את העיר שותקת ואבלה על מותו של גדליה בן אחיקם ולא ציפיתי להצגה חדשה בתיאטרונים לרגל צום גדליה אבל בעומק ליבי אני חולמת, רוצה, שיום אחד לפחות בתיאטרונים של מדינת ישראל יהיה איזשהו זכר, ציון ולו קל שבקלים לימים חשובים כאלה. יש לי התחושה שאיש מאנשי התיאטרון על מנהליו לא יתנגד לזה, זה רק לא עניין שבמודעות. שמחתי, חשבתי שיש לי איפה לתת מהעצמי החבוט שלי לעולם שאני קשורה אליו בעבותות.

 

כשהגיעה שעת מנחה, באיזור השעה שלוש, שמתי פעמי לבית הכנסת הגדול באלנבי. זה בית כנסת באמת נעים ומפואר שעם הכניסה בשעריו כבר מרגישים ייחוד. בית הכנסת היה שומם. נפלא היה הדבר בעיני שכן דיברתי עם גבאי בית הכנסת והוא אמר לי בפירוש שתהיה מנחה ודף יומי (הוא דיבר במבטא ידישיי ברור, אבל בכל זאת הבנתי!)

 

אחרי כמה דקות של אכזבה ושהייה נעימה בבית הכנסת הגדול, החלטתי לחפש בית כנסת אחר אבל אז ראיתי אנשים, גברים, שהולכים לעבר פתח אחר בבית הכנסת הגדול. הלכתי אחריהם וגיליתי איפה הסתתרו כולם. כלומר כל הגברים. ממושכות חיפשתי עזרת נשים וכנראה שמישהו מהמתפללים הבחין בי, שעה למצוקתי, יצא אלי ואמר לי שעזרת הנשים נמצאת רק למעלה בבית הכנסת הגדול ופה למטה, במקום שמתפללים בימי חול אין עזרה.

 

פני נפלו, גם דף יומי לא אוכל ללמוד ומעל הכל התרגזתי. למה אין עזרה? שאלתי, בנימוס. והאיש החביב אמר שנשים לא מגיעות להתפלל בדרך כלל בימי חול ואם רק הייתה עוד אישה או שתיים שהיו מגיעות כבר היו מוצאים פתרון לעניין. בינתיים כבר יצא אלי מתפלל נוסף, עם דף פרסום והמליץ לי בחום ללכת לשיעור שמתקיים ביום רביעי בבית כנסת אחר, "ועד יום רביעי, מה יהיה?", אמרתי לו? לא אזכה לתפילה במניין? לא אוכל לשמוע את הדף היומי?". שניהם משכו בכתפיים, ניכר בהם שהצער שלי נגע לליבם. המשכתי בשיטוט שלי בתקווה למצוא בית כנסת אחר שבו יש מקום לנשים בימי חול, בשעת צהרים, בצום גדליה אבל לצערי אין עימי בשורות טובות. תפילת מנחה נמוגה כלא הייתה אבל כוונתה הגיעה עד השמיים בוודאי.

 

הלכתי הביתה חזרה ברחובות תל אביב החוגגת שנה חדשה, אנשים עוצרים זה מול זה , שואלים איך היה החג, מתלוננים על כמה אכלו וכמה ישנו ואני הבטתי בשווארמות המסתובבות וחשבתי לעצמי שהצומות האלו שמתנהלים בתוך שגרת חיים אולי קשים יותר מיום כיפור שזוכה לקדושת יום מבורכת.

 

חשבתי לעצמי על צום גדליה שזה צום שראוי לנו לצום אותו בימים שבהם העם כולו מרגיש אובדן של מנהיגות, אובדן של אחריות לאומית. על זה הצום בימים אלו ועל אלו אנחנו צריכים להיות בוכיים. שלא נשאיר את הצום הזה אי שם בימי בית שנשאר ממנו רק כותל מערבי.

 

החלטתי לנסוע לירושלים, שם בטח מרגישים משהו אחר. ונסעתי.

 

מחר במסע : ירושלים במכון מתן, מנהרות הכותל ולימוד מול חומות העיר העתיקה.