חצי משורר
בחודש הבא ייצא האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, Magic. רם גלבוע חושב שזאת הזדמנות מצוינת לחזור לאלבומים הישנים שלו, ולעשות את מה שרובנו הפסקנו לעשות עם ספרינגסטין מאז Born In The USA: להקשיב למילים
אתם בטח מכירים את המשפט הדי שחוק של פרנק זאפה, "לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". אני מומחה קטן מאוד במוזיקה, אבל אלבום חדש של ברוס ספרינגסטין עם האי־סטריט בנד הוא מאורע מספיק חשוב בשביל שאנסה להתמודד עם משימה שאפילו זאפה הגדיר כבלתי אפשרית. טוב, לא בדיוק: אני לא מתכוון לכתוב על המוזיקה של ספרינגסטין אלא על המילים שלו — מהאלבום הראשון ב־1973 ועד לחדש שעומד לצאת בתחילת אוקטובר (אבל בלי אלבום ההופעות שעליו כתבה אילת יגיל במעלה הגיליון הזה. בכל זאת, קאברים).
הנה תזה שתזכה אותי במכות חלושות מכל מרצה לספרות שמכבד את עצמו: פאונד, גינסברג ופלאת — ואצלנו לאה גולדברג — היו אחרוני המשוררים הקלאסיים הגדולים, אלה שהמדיום העיקרי שלהם עדיין היה הנייר. זה התחיל להשתנות כבר בשנות ה־30, כשזמר העם וודי גאתרי העדיף להיכנס עם השירים שלו לאולפן; זה המשיך להשתנות כשהגדול בתלמידיו, בוב דילן, הביא את המהפכה להמונים ושידך טקסטים מורכבים לרוקנרול. במילים אחרות, מאז ועד היום מעדיף כל מי שיש לו משהו חשוב להגיד פשוט להקליט את זה, או שאף אחד לא יקשיב.
המשוררים הגדולים החדשים — קאש, לנון, כהן, ווייטס ואחרים — עשו בדיוק את זה. ואולי תתפלאו, אבל גם ספרינגסטין הוא חלק מהחבורה הזאת. זה רק שלא הרבה אנשים בישראל ראו את זה, כי התחת שלו על עטיפת Born In The USA קצת הסתיר להם. אבל אם תישארו איתי קצת, אני נשבע להזכיר לכם שזה נכון.
מתפתל, מתפתל, מתפלל
ספרינגסטין לא נולד לאונרד כהן, אם להתנסח בעדינות: השירים הראשונים שלו היו אניגמטיים יותר מצופן גרמני במלחמת העולם השנייה. קחו למשל את Blinded by the Light, השיר הראשון באלבום הבכורה Greetings From Asbury Park, N.J, שנפתח ככה: "משוגעים מתופפים בטלנים ואינדיאנים בקיץ עם דיפלומט בן עשרה/ באשפתות עם חזרת בעוד המתבגר עושה את דרכו לתוך כובעו". זה גם ממשיך ככה, רק באנגלית — 20 הברות וחריזה פנימית מסובכת בכל אחת מ־27 השורות בשיר.
כמו שאפשר להתרשם, הבחור שפך לאלבום הזה את כל המילים שהיו לו בראש, ולפעמים זה לקח אותו למקומות עוד פחות קוהרנטיים מאלה שדילן שוטט בהם בתקופות קשות. ועוד בדומה לדילן, גם אצל ספרינגסטין חיפו לא פעם העוצמה והשליטה בשפה על טקסט שבמקרה הטוב נשמע אבסטרקטי, ובמקרה הפחות טוב כמו קשקוש חסר פשר.
מכל מקום, בחברת התקליטים קולומביה מיהרו לראות בילד בן ה־23 את דילן החדש, ולכן שיווקו אותו ככזה ודאגו שאלבום הבכורה שלו יישמע בהתאם. זאת היתה טעות קשה: במקום לרתום את העוצמה שבשירים למשהו שיישמע כמו תאונה חזיתית בין אלביס לדילן, רוב האלבום נשמע כמו אוסף שירי עם אקוסטיים נמרחים וחסרי בסיס. האלבום נכשל — אם לתפוס טרמפ על עוד שורה מ"בליינדד" — כמו מישהו עם סלע על כתפו שמרגיש פתאום זקן מדי.
רק כעבור שנתיים, כשהצלחת האלבום השלישי Born To Run שמה אותו על השערים של "טיים" ו"ניוזוויק" בשבוע אחד, אנשים התחילו להקשיב מחדש גם לשניים שקדמו לו. ג'ון לנדאו, שהפיק את רוב אלבומי הבוס, כתב על הופעה שלו: "הלילה ראיתי את עתיד הרוקנרול, וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". והקהל, שפתאום נהר להופעות, שמע ביצועים ראויים ומלאי כוח לשירים כמו Growin' Up ו־For You, שנקברו מתחת למעטה האקוסטי המינורי של האלבום הראשון.
היו עוד דברים מתחת למעטה של Greetings. מילים, למשל, שחשפו את אחד המוטיבים שהבוס התעסק בהם מאז ומתמיד: אלוהים. הקשר ביניהם התחיל די מוקדם; ספרינגסטין נולד וגדל במשפחה קתולית אדוקה בניו ג'רזי. את המשקעים שהתקופה הזאת הותירה בו אפשר לזהות ב־Lost in the flood מתוך Greetings. הוא מספר שם על "נזירות קירחות והרות שרצות במסדרונות הוותיקן וטוענות שהתעברו מרוח הקודש/ וכולם מתרסקים ברחוב הראשי משתיית דם לא קדוש". "חונכתי כקתולי", הוא אמר אז בראיון, "וכל מי שחונך כקתולי שונא את הדת. כשאתה עובר את גיל 13 זה פשוט נעשה מגוחך מכדי להמשיך עם זה".
אמר ועשה: בגיל 13 הוא קנה את הגיטרה הראשונה ועבר לבית ספר ציבורי. אבל גם שם הוא לא בדיוק מצא את עצמו. לני קיי, מגדולי עיתונאי הרוק (שהיה גם הגיטריסט של פטי סמית גרופ), קורא לזה "מיתוס האו־או של ההתבגרות". כמתבגר, אומר קיי, תמיד עומדות בפניך שתי אופציות מנוגדות. או שתתחבר עם הבריונים, או עם האינטלקטואלים הממושקפים; או שתלך עם הספורטאים או עם הבדחנים. אבל אם האישיות המתפתחת שלך לא מתאימה לאף אחד מהם — או גרוע מזה, אם אתה נע בין הקטבים — אתה בבעיה. אז אתה מקים להקה, מוצא עוד כמה לא־שייכים כמוך, ומתחיל לנגן את המוזיקה שלא־שייכים אחרים מעבירים הלאה.
ספרינגסטין, כמתבקש, היה בדיוק כזה. הוא התבגר כמתבודד מוזר, ובגיל 16 הצטרף ללהקה הראשונה שלו, The Castiles. ולמרות שעזב את הכנסייה בגיל צעיר, היא דווקא לא הניחה לו כל כך מהר. ב־1982 יצא אלבומו השישי, Nebraska — אוסף סקיצות שהוקלטו בבית על טייפ של ארבעה ערוצים. האלבום נכתב בתגובה להצלחה של הבוס מאז Born To Run ב־75' ובעיצומו של משבר נפשי שהגיע בעקבותיה, ונחשב לאחת מיצירותיו החשופות ביותר. הוא מסתיים בשיר Reason to Believe, שארבעת בתיו מספרים על אנשים שעומדים בפני מצבים בלתי אפשריים: מאדם שדרס כלב ונוגע בגווייתו עם מקל "כאילו שאם רק יישאר שם מספיק זמן, הכלב הזה יקום ויברח", ועד חתן שמחכה לכלתו שנעלמה. "זה נראה לי קצת מוזר", הוא אומר בסוף כל בית, "באמת קצת מוזר, אבל בסופו של כל יום אנשים עדיין מוצאים סיבה להאמין".
ההשלמה עם אלוהים והדת הגיעה רק ב־1987, באלבום Tunnel Of Love. במאמר שפרסם במגזין "אמריקה" טען הסוציולוג־הכומר אנדרו גרילי כי יש ממד של תפילה לכל אורך האלבום, שמתבטא בתקשורת עם אלוהים בעולם חילוני. והוא הוסיף שם שספרינגסטין הוא "דוגמה מצוינת לכך שקתולים אינם יכולים לעזוב את הכנסייה".
ואכן, האלבום מלא בדימויים ובסמלים דתיים: ב־Two Faces המספר יורד על ברכיו ומתפלל שאהבה תגרש את הגבר האחר, את הצד הרע שלו; ב־All that Heaven Will Allow הוא מגלה את גן העדן שהוא מייחל לו כאן, בחיים האלה; והשיא מגיע ב־Cautious Man, שגיבורו מתפלל ליציבות מול דחף הבגידה שמקנן בו. הוא נשבר ויוצא לדרכו כשאשתו ישנה, אבל ממהר לחזור לחדר השינה, להסיט את השיער מפניה ולהסתכל איך הירח זורח על עורה הלבן, כשהוא "ממלא את החדר ביופי של האור הנופל של אלוהים".
הדרך הגדולה אל הבית קטן
אם נתעכב עוד רגע על השיר Cautious Man נזהה בו עוד נושא מרכזי בשירה של ספרינגסטין: הכביש המהיר. גיבור השיר יוצא מהבית בלילה כדי לשוטט על הכביש המהיר, ולא מוצא שם דבר מלבד הדרך עצמה. בסוף הוא מבין שמקומו בבית ושב על עקבותיו. אבל השיר הזה כאמור נכתב ב־87', וזה כבר ספרינגסטין בוגר ומפוכח שנותן את התובנות שלו לגבי הכביש המהיר והמקומות שאליהם הוא מוביל.
כדי להבין איך הגענו עד הנה, בואו נחזור לרגע שבו ספרינגסטין הפך מעוד הבטחה־לדילן־חדש ליוצר משמעותי בזכות עצמו, שאפשר לכנות אותו "עתיד הרוקנרול" בלי להרגיש דביל. זה היה ב־75', באלבום השלישי Born To Run, שסימן תפנית חדה בדרכו. לא רק בגלל ההצלחה במכירות, אלא מפני שהוא הכיל אוסף חזק של שירים שנכתבו בגישה חדשה: את זרמי התודעה המעורפלים שגדשו את שני האלבומים הראשונים החליפו סיפורים אישיים קטנים, וספרינגסטין התגלה לראשונה גם ככותב מדויק שמסוגל להכניס סיפור שלם לכמה משפטים.
זה לא מקרי ששיר הנושא של האלבום הוא מלהיטיו הגדולים של הבוס עד היום; מוזיקלית וטקסטואלית הוא מכיל את תמצית דמותו, ומשמש טקסט מפתח לרבים מהנושאים החוזרים ביצירה שלו. "זה שיר שאני שר בערך 15 שנה", הוא סיפר בהופעה ב־88', "והוא השתנה הרבה במשך השנים. אני מניח שכשכתבתי אותו חשבתי שאני כותב על בחור ובחורה שרצו לברוח יחד, וזה היה רעיון רומנטי נחמד. אחר כך הבנתי שאחרי שהכנסתי את האנשים האלה למכונית ושלחתי אותם לדרך, אני צריך למצוא להם מקום חם להגיע אליו. היום אני יודע שחירות אישית שלא מחוברת לקהילה כלשהי היא בסופו של דבר די חסרת ערך".
ספרינגסטין שב אל גיבורי השיר הזה פעמים רבות בהמשך הדרך. בפעם הראשונה כבר באותו אלבום, בשיר Thunder Road — מפגש מחודש בין גיבורי Born to Run שבגרו, שבו המספר מזמין את אהובת נעוריו לברוח איתו שוב. הוא מפציר בה לעשות את "ההליכה הארוכה הזאת מהמרפסת אל המושב הקדמי", ומבטיח ש"שני הנתיבים האלה ייקחו אותנו לכל מקום". כן, אצל ספרינגסטין הצעיר הכביש היה כל יכול, נתיב בריחה מחיים של שגרה ושעמום לגאולה שממתינה בסופו. אלא שהדימוי הרומנטי הזה התחיל להתערער כבר ב־76', ב־The Promise (שיצא רשמית רק ב־99'). בשיר הזה שב ספרינגסטין אל דרך הרעם, הפעם מנקודת מבט פסימית בהרבה: "דרך הרעם, משהו גוסס על הכביש המהיר הלילה".
הגילוי הרשמי לגבי גורלו של הזוג מ־Born to Run הגיע רק ב־1980, בשיר Stolen Car מהאלבום The River. כאן כולם כבר בוגרים ומתמודדים עם קשיים כלכליים וצרות אמיתיות, והגיבור יוצא לדרך רק כדי לא להיות בבית. זה קורה אחרי שאשתו מוצאת את המכתבים שכתב לה בצעירותם, ואומרת לו שהם גרמו לה להרגיש בת מאה. פתאום הוא מרגיש כאילו הוא נוסע במכונית גנובה, ו"מפחד שבחשכה הזאת אני אעלם".
התפתחות יותר מאוחרת שנוגעת לכביש המהיר הגיעה בשנות ה־80, בתקופת הגדלת הפערים החברתיים והכלכליים של עידן רייגן. המצב הזה גרם לספרינגסטין להסיט את המבט לשולי החברה האמריקאית, לעבר אלה שנותרו דפוקים וזרוקים בצד הדרך. הפעם הראשונה שהוא הכניס ביקורת נוקבת ליצירה שלו היתה ב־Born In The USA, אבל הוא הרגיש שהאלבום יותר מדי קצבי ועמוס בלהיטי רדיו. מעטים ממי שהקשיבו לו אז שמו לב למילים, או הבחינו שלא מדובר בשירי הלל לאומה. אפילו שיר הנושא עצמו הוא מחאה חריפה על היחס של החברה האמריקאית לחיילים ששבו ממלחמת וייטנאם, אבל למרות מילים כמו "היה לי אח, בקה־סאן/ נלחם בווייטקונג/ הם עדיין שם, הוא כבר בשום מקום" — רייגן אימץ אותו כדוגמה לפטריוטיזם אמריקאי.
ספרינגסטין שב לנושא החברתי ב־The Ghost Of Tom Joad — אלבום אקוסטי שיצא ב־95' ונתפס כביקורת על תחושת השגשוג שרווחה אז בציבור האמריקאי, שהתאפיינה גם בעיוורון כלפי העוני והקשיים שלא יוצגו בתרבות. טום ג'ואד, אם תהיתם, הוא גיבור הספר "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, שעסק בשפל הכלכלי ובסופות האבק בשנות ה־30'. השיר מספר על חיי עוני ונדודים בגלל פרנסה, וספרינגסטין עושה פה טריק קטן בטקסט. בשורה "הכביש המהיר חי הלילה" הוא חוזר על שיר ישן שלו, Seaside Bar Song מ־73' — אלא שהשורה המקורית מסתיימת ב"אז מותק, אל תפחדי". בשיר החדש, ההמשך הוא "אבל אף אחד לא עובד על אף אחד לגבי המקום שאליו הוא מוביל". וזהו. הוא אולי נולד לרוץ, אבל בסוף הבין שאין לאן ובחר לשבת בבית.
אור בקצה העיירה
הבית אצל ספרינגסטין הוא תמיד אמריקה. גם כשהוא כותב על ההום־טאון שלו הוא אף פעם לא מתכוון רק לעיירה פריהולד בניו ג'רזי, אלא משתמש בדמותה של העיירה הכל־אמריקאית כמשל לחיים בארה"ב. למשל, אם עיירת הילדות של המספר ב־My Hometown מתוך Born In The USA נגועה באלימות בין־גזעית, זה רק בגלל שהתופעה הזאת רווחה באמריקה כשספרינגסטין היה צעיר.
החל באלבום הרביעי שלו, Darkness On The Edge of Town מ־1978, הבית הוא גם מקור למצוקה כלכלית, שבתורה מובילה לצרות נוספות בכיוונים אחרים. Downbound Train מתוך Born In The USA הוא דוגמה מאוחרת אבל טובה: "היתה לי עבודה, היתה לי בחורה/ היה לי משהו טוב בעולם הזה, מיסטר/ פיטרו אותי ממחסן העצים/ האהבה שלנו הפכה לרעה, הזמנים קשים/ עכשיו אני עובד בשטיפת מכוניות/ שם לא קורה שום דבר חוץ מגשם/ אתה לא מרגיש כאילו אתה נוסע ברכבת שיורדת מהפסים?".
השנים שמפרידות בין Darkness ובין האלבום Tunnel Of Love הפכו את ספרינגסטין לקול המייצג של אמריקה השנייה. האמריקנה החבוטה של אנשי הצווארון הכחול מעיירות הפועלים הקטנות נוכחת גם באלבומיו הבאים, והחיים באמריקה הלא זוהרת הם נושא מרכזי בכולם. The River מ־80', אולי אחד הטקסטים הכי ידועים שלו, הוא מונולוג של אדם צעיר שמתמודד עם ההתפרקות של כל המסגרות בחייו: אהבה, משפחה, עבודה, וכל אותם "דברים שנראו כל כך חשובים", אותם מודלים מושלמים של החלום האמריקאי שאליהם שאף, מתפוררים לנגד עיניו ומותירים אותו מפוכח כלפי החיים כאדם בוגר בארה"ב. כל מה שנותר לו זה לתהות "האם חלום הוא שקר אם הוא לא מתגשם, או האם זה משהו גרוע יותר?".
התפנית המשמעותית ביחס של ספרינגסטין לרעיון הבית הגיעה רק בעקבות מתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר 2001. באלבום The Rising משנת 2002 הוא כבר מפויס ומפייס יותר; אין לו זמן או כוח לכעוס על אמריקה. Into the Fire, למשל, הוא שיר הלל לגיבורים של אמריקה שאבדו במגדלים: "השמיים היו בנפילה, ומפוספסים בדם/ שמעתי אותך קוראת לי, ואז נעלמת אל תוך האבק/ במעלה המדרגות, אל תוך האש/ אני צריך את הנשיקה שלך, אבל אהבה וחובה לקחו אותך למקום גבוה יותר/ במעלה המדרגות, אל תוך האש".
ב־My City of Ruins שסוגר את האלבום הרחובות שוב ריקים, אבל הפעם ברור שגורם חיצוני אחראי לזה: "יש מעגל אדום מדם/ על האדמה הכהה החשוכה/ והגשם נופל/ דלת הכנסייה פתוחה לרווחה/ אני יכול לשמוע את העוגב מנגן/ אבל הקהילה נעלמה/ עיר החורבות שלי". סוף השיר, שהוא גם סוף האלבום, סוגר מעגל נוסף עם לא אחר מאשר אלוהים: "בידיים האלה/ אני מתפלל בשביל האמונה, אלוהים/ בידיים האלה/ אני מתפלל לאהבתך".
גם הבית שהוא כל כך אוהב בסופו של דבר, גם אלוהים וגם הכביש המהיר — הסמלים שחוזרים על עצמם בכל שנות היצירה של ספרינגסטין — מזכירים שגם אם אנחנו שומעים תמיד אותו סיפור, נקודת המבט שלנו משתנה בהתאם לזמן שעבר. התהליך הזה יוצר אצל ספרינגסטין סיפור מסגרת של מרד, התפכחות והשלמה, ומי שמקשיב יכול לבחור עם איזה גלגול של היוצר הוא מעדיף להזדהות ומתי.
אז נכון שעוד לא הגענו למרי, לאבא, ל־41 היריות בגופו של הנער אמאדו דיאלו או לזה שאף אחד לא אוהב להיות לבד — ובכל זאת נראה לי שכדאי לחתוך כאן. אחרי הכל, אני בכלל לא בטוח שאתם עדיין שם. ואם אתם מאלה שלא מכירים את ספרינגסטין או עזבו אותו אחרי Born In The USA, אולי תנסו לחזור. אני חושב שתיהנו לגלות בעצמכם למה אף אחד לא אוהב להיות לבד, ואת מרי, וגם את טרי העיוורת וזירו, עכבר הקסם, וונדי, ג'ייני המשוגעת ובילי הפרוע, סנטה שמקבל מציצה ועוד רבים וטובים.
אני מצידי מחכה להמשך הסיפור ב־Magic, האלבום שייצא בחודש הבא. השיר הלפני אחרון בו נקרא Long Walk Home; ג'ון לנדאו, שכאמור מפיק את ספרינגסטין כבר 35 שנה, אומר שהשיר הזה הוא תמצית האלבום. בכל מקרה, הוא נגמר בערך ככה: "עכשיו המים עולים מעבר לפינה/ האש משתוללת/ יש סופה ברחוב הראשי/ ולי יש רצח בנשמה/ כשהמסיבה תסתיים/ ויידמו קולות המעודדים/ האם תכירי אותי, האם אכיר אותך/ יפה שלי, זאת תהיה הליכה ארוכה הביתה".
