יום התשלום היום, זמן לפרוע את החובות של הלב

אני תוהה אם את זוכרת את הערב ההוא. הייתי נוהג עבורך באותו ערב לנצח, חוצה את הגבול וממשיך עד שים אכזר כלשהו היה בולם את מנוסתנו. אבל לא היה לך סיכוי לדעת, לא אז ולא עכשיו, כשאת נוסעת עם בחור אחר שגם אותו כנראה לא תזכרי

בארץ חסרת תקווה אך מלאה באנשים אופטימיים יושב אני כעת, וגוֹבֶה המיסים של הלב מתדפק על דלתי, תובע את תשלומו.

 

אני חי על אשראי, מעותיי הולכות ומתמעטות מידי יום. את גוֹבֶה המיסים של הלב אין זה מעניין כלל ועיקר, את תשלומו דורש הוא. מולו אין בסיס לטענותיי, אין רחמים, אין התחשבות בנסיבות. מביט במיעוט מרשרשיי, קולף את השטרות אחד אחד. ליבי מתכווץ למראה כל שטר, למראה כל פרוטה, יודע כי למעט נס בקרוב יגיע הסוף, בלתי מוזמן, בלתי נקרא ובלתי נמנע.

 

גוֹבֶה המיסים מביט באדישות בזמן שאני שולף את הכסף, סופרו, סופרו שוב, נאנח ומושיטם לעברו עם הבעת משטמה קשה על פניי. הוא בודק באיטיות שהתשלום כשורה, ואז מושיט לעברי כוס תרעלה קטנה. אם למראה השטרות הנגוזים חשתי צער, למראה הכוס אוחז בגופי רטט של סלידה. "תהיה כבר גבר!" אני מסנן לעצמי, מוריד את הכוס בלגימה אחת ומתיישב להמתין לכאב שידעתי כי בוא יבוא.

 

"תענוג לעשות איתך עסקים", מפטיר לעברי ביובש גוֹבֶה המיסים של ליבי. יום התשלום היום.

 

אני תוהה אם את זוכרת את הערב ההוא. כנראה שלא. הכביש היה ארוך ושחור, ויכולנו לנסוע לנצח. פסים לבנים רצו על הכביש כמו שורות קוק במסיבה הוליוודית, וכל פנס היה מסיבת פול-מון בקופנגן עבור חרקי הלילה. אורות המחוונים העמומים היו לנו נרות.

 

מבלי משים, בעודי אוחז בידית ההילוכים, ידך נחה לרגע על ידי, ואז באצבעך המורה שירטטת שביל סמוי במעלה זרועי עד לעורפי, שם התחלת לשחק קלות בשיערי. אל תדאגי, אני לא באמת מצפה שתזכרי, סתם עוד ערב בחייה של אשה שיודעת לעושת חיים, אך אינה מבינה כשמץ את משמעותם. קרירות הערב גרמה רטט קל בגופך. משכתי מהמושב האחורי ז'קט קל שהושאר שם מיום אחר. קיפלת את רגלייך על המושב, כך שהבגד כיסה את רוב גופך עד שוקייך, הדלקת סיגריה, ותוך מגע קל בזרועי אמרת: "תודה חמוד". "שטויות מותק", עניתי לך, "בקטנה".

 

לא סיפרתי לך כמה טוב הרגשתי, מה גרמה לי התחושה שזקוקים לי. הייתי נוהג עבורך באותו ערב לנצח, חוצה את הגבול וממשיך וממשיך עד אשר ים אכזר כלשהו היה בולם את מנוסתנו. אבל לא היה לך סיכוי לדעת, לא אז ולא עכשיו, כשאת נוסעת עם בחור אחר שגם אותו כנראה לא תזכרי.

 

צינת הזיעה מכסה כעת את גופי, מרטיטה את עורי כאחוז חמרמורת בבוקר שלאחרי. "תחזיק מעמד, אתה אוטוטו עובר את זה, בקרוב תוכל לשכוח שוב", אומר קול בראשי בנימה בהולה, כמו אור חיוור של ירח שמנסה לפלס את דרכו בינות שכבת עננים סמיכה כשמיכה בשמי הלילה. "תנשום, לעזעזל, תנשום", הוא מנסה לומר לי, אך כל שאני מסוגל לחוש הוא מגעו של חוסר המגע, קללתו האמיתית של מידאס שרובצת על כתפיי כעת, בדידותו של אדם החש את חוסר התחושה המגיע מחסרונו של מגע סמוי על ידו, מטייל לאיטו במעלה זרועו עד למנוחה על עורפו תוך שיטוט אקראי במורד ראשו. מגע אקראי של לב מכוון.

 

"ת-נ-ש-ו-ם!" עצמי זועק לעברי עת עומד אני על קו מעוזה האחרון של השפיות וגלי הרגש החומציים גואים לעברי.

 

יום התשלום היום. גוֹבֶה המיסים של ליבי בא לבקרני, תובע את עלבונו. השפעת שיכר הנוסטלגיה כמעט פגה כעת, בקרוב אוכל לשכוח שוב. אני תוהה אם את זוכרת. דעי כי באותו הערב הרגשתי שייך.

 

בלי משים אני קולף את את השטרות, באדישות אני מוסר את פרוטותיי. העלטה עומדת לכסות אותי, להדק את שמיכת הפוך לגופי וללחוש לי "לילה טוב" של השכחה. אני מרשה לעצמי לחייך שוב, כי אני יודע שבקרוב לא יהיה לי אכפת שוב, לפחות לזמן מה. כי אני תמיד זוכר, אפילו במצולות הנשייה של הזיכרון, שגוֹבֶה המיסים של הלב תמיד מגיע לדרוש את המגיע לו.

 

(ספטמבר 2007, הודו)