"למה אתה משתולל?" ניסיתי, השתדלתי להשאיר את האותיות בתוך תיקיית המלים שאסור לומר. כעבור חמש דקות התיקייה קרסה.
למה אתה משתולל? אם הייתי עוצרת כאן, הסיפור לא היה מסתבך. אבל לא. הלוואי שלא הייתי אומרת. הלוואי שלא הייתי גורמת לחיוורון לטפס על לחייו האדומות, בדרך כלל, של חיים.
איך הדרדרו המילים מפי בחוסר שליטה נורא שכזה, אני מכה על חטא. מדוע הייתי חייבת להוסיף ולשאול: "למה אתה לא כמו שימי אחיך?"
מחשבה מפחידה חולפת במוחי. ומה אם הוא קורא את כל מה שאמרתי לו, דרך המשקפיים אותן הוא מרכיב כשהוא מביט על אחיו הגדול שנחשב בעיני אחרים מוצלח ממנו... איך הרסתי במחי משפט אחד, שיחות נפש ארוכות. הפכתי את עצמי לשקרנית בעיניו?
רשימת מטלות לחג
רגע לפני חג הסוכות. המוח עובד לפי רשימה. כל מטלה שמסומנת ב-V נזרקת אל סל העבר. לרוץ למכבסה, להחזיר את מפת החג שנשלחה לשם. לקנות טיג'ל לרותי, שמוציאה שיניים ומדירה שינה מעינינו מדי לילה. לקחת את דודו לרופא, הוא מתלונן על כאבי אוזניים. להתקשר לצרכניה ולברר מדוע המשלוח עוד לא הגיע. צריך להתחיל לבשל לחג. לשלוח את שירה ויעל לקנות נעצים כדי לתלות את הקישוטים היפים שהן הביאו מבית הספר. להחליף מצעים בחדר הבנות. סימה מחנות הבגדים התקשרה. החולצות עם הפגם שהחזרתי הוחלפו על ידי המפעל בדגם שרציתי, וצריך לגשת לחנות שבמרכז המסחרי ולקחת אותן.
אה, כמעט ושכחתי. לסיים את הכתבה האמורה להתפרסם מיד אחרי החג, ועלי להגיש אותה עוד היום. אני עמלה עליה כבר ארבעה ימים ולילות ומרוב מטלות ולחץ לא רואה את הסוף. כולם בבית (החופש הגדול הסתיים, אמרנו?) מתרוצצים, משחקים, מחליפים דיסקים במערכת ומפזרים צעצועים.
ולמה אני מפרטת הכל לפרוטות? לא כדי לסחוט רחמים ולשמוע צקצוקי "בעיה שלך עם תשעה ילדים", כי המטלות הללו הם החיים עצמם. המטלות היפות של ערב חג, שיביאו לנו את השמחה בסופו של דבר. רק ביקשתי להסביר לכם, אולי בעצם לעצמי, למה נתתי למילים הנוראות הללו לצאת מתוכי, מחוסר שליטה.
"אמא, חיים מפריע"
הבנות רצו לסיים את השרשרת הכי גדולה בעיר, מימי הסבירה לחברה הדמיונית שלה, למה כדאי לה לבוא אלינו לביקור בסוכה, ורותי הסתובבה סביבי במטבח, מפרקת את תכולת הארונות. שימי ובני עטפו את דפנות הסוכה בבד לבן, ואז הגיע חיים ובכוח ניסה לנפץ את התמונה הפסטורלית.
"אמא, חיים מפריע לנו", הבנות זועקות מהחדר הסמוך.
"חיים, לך חמודי לסוכה. תעזור שם לתלות את הסדינים", אני מתערבת נגד רצוני.
"אמא, אולי תוציאי את חיים מהסוכה? הוא רק משתולל ומפריע", הבנים זועקים מהחצר וחיים רץ ממתקפה למתקפה. חומס לרותי הקטנה את שורת המצרכים שהעמידה בשורה בריצפה שמתחת למזווה, מושך לבנות בשרשרת ומציק לאחים.
אני יודעת ולא נזקקת לשום מנחת הורים או יועצת, שהילד בעצם זקוק כעת לתשומת לב. הוא מחפש את עצמו. לא מתאים לו להשתלב בשרשרת שעושות האחיות, הוא מרגיש גלגל חמישי בתליית הסדינים בסוכה, אז הוא רוצה להזכיר שהוא חי, נושם ומשתולל.
הרגשתי באותו רגע שקשה לי להוסיף לרשימת המטלות תשומת לב מיוחדת לילד. "למה אתה משתולל?" כאבתי את כאב התמונה המנופצת. "משעמם לי, אמא".
"זו סיבה להציק?" שאלתי אותו, ואז המלים פשוט נפלטו מפי. "קח ספר, קח משחק, אולי תעסיק את עצמך בעיתון הילדים שהגיע היום?"
"לא רוצה! לא בא לי כלום!" והוא העיף את בקבוק השמן שניצב על השיש.
"למה אתה לא יכול להיות ילד טוב כמו שימי?"
אסור להשוות
טראח. למה אמרתי את זה? רק בשבוע שעבר הוא בא אלי מיוסר כולו, כי המורה שאל אותו את אותה השאלה. "למה אתה לא כמו אחיך הגדול? כדאי לך, תלמד ממנו".
ואני צחקתי איתו, הרגעתי אותו ואמרתי שהמורה שלו עדיין לא מכיר אותו ולא יודע עד כמה הוא ילד מיוחד ומקסים. ובכלל, אסור להשוות בין אחים. ומה הקשר בינו לבין שימי? אז מה אם שניהם נולדו בבית אחד?
למען האמת, המחשבה הזאת חולפת במוחי לא פעם. למה הוא לא ילד טוב כמו אחיו שרק מרווה אותנו בנחת, ולעולם לא מעולל תעלולים או רב עם ילדים. חיים נפגע. יכולתי לראות שהוא נפגע.
בדיוק כמו שאני נפגעתי בשבוע שעבר, כשעמדתי בתור בסופרמרקט. ערבי חגים הם הזמן הלחוץ ביותר בעבודה עיתונאית. מוספי החג הרבים גובים שעות עבודה נוספות. עבדתי כל הלילה וכל הבוקר שלמחרת, עד שגיליתי כי בעוד חצי שעה הילדים חוזרים ולא הספקתי לבשל. רצתי לסופר הסמוך, ומלאתי את השקיות בפיצות קפואות, שניצל מן הצומח, מנות חמות, ולקינוח ארטיקים (ללא צבע מאכל, עם ויטמינים).
לצדי עמדה אשתו של מנהל עסק גדול ומצליח, אנשים אמידים במיוחד. בעוד אני מניחה על הסרט הנע את המוצרים שלי, היא הניחה את שלה אחרי. בצל, תפוחי אדמה, גזר, פלפל אדום, פלפל בהיר, אורז מלא, טופו, בשר בקר שטחנו לה חמש דקות קודם, כבד טרי.
"תלמדי ממנה לבשל ארוחת צהריים. עם כל הכסף שיש לה, היא לא קונה שטויות", צחקה הקופאית. היא באמת אמרה את זה בצחוק, אבל לרגע התכווצתי, הרגשתי צורך להתנצל. "את יודעת כמה עבודה יש לי? אין לי רגע זמן השבוע אפילו לנשום... אין לי ברירה", גמגמתי וכעסתי על ההשוואה.
איך אפשר להשוות בינינו בכלל? מה הקשר בין שתינו? למה אנשים משווים בין זה לזה? כמה פעמים אנחנו, ההורים, משננים לעצמנו שוב ושוב את האמרה האחד עשר: "אסור להשוות בין אחים"?
איך לא נופלים לבור?
בדיוק כמו שאני מצפה מהסובב אותי לא להשוות אותי לאחרים, כך אני חייבת לצפות גם מעצמי להוריד את מפלס ההשוואות. אז למה דווקא כשאני רוצה להתעלות, להרגיש שנגעתי בנקודת החזרה בתשובה הפרטית שלי, לחוש הזדככות, למה דווקא אז אני מוצאת את עצמי פוגעת בילד אהוב? איך לא נופלים שוב ושוב לאותו בור נמוך?
"הכל בסדר?" עירית מגיעה בערב, קוטעת את המחשבות הנוגות שתפסו אותי שוב, לאחר שהתנצלתי וניסיתי לפייס את ילדי.
"לא. אני במקום כל כך נמוך. אין סיכוי שאצליח לצאת משם", אני אומרת לה ומספרת על נקיפות המצפון.
"לפעמים הם, הילדים, גורמים לך להגיע למקומות כל כך נמוכים ושפלים עם עצמך, עד שיום אחד את מתעוררת ומבינה שהיית חייבת להגיע לשם, למקום הנמוך שממנו יש רק עליה וצמיחה", היא מסבירה לי ברצינות.
"אמא, קנינו את ארבעת המינים עם אבא", הבנים נכנסו הביתה צוהלים, כל אחד מחזיק חלק מהסט. שימי החזיק את הלולב המיתמר בהדר. בני את שני בדי ערבי הנחל, דודו את סט ההדסים, וחיים את קופסת האתרוג המהודר, שעלה לא מעט כסף.
פתאום אני מסתכלת על כל אחד מארבעת המינים. מישהו יכול להשוות בין הערבות הפשוטות בעלות המראה המסכן, הגדלות לאלפיהן על גדות הנחלים, לעומת האתרוג הצהבהב-ירקרק, פרי מלא ההדר, זקור הפיטם ועטור הבליטות?
כן, באמת אי אפשר להשוות ביניהם. אי אפשר להשוות בין ילדים ובין המינים. אבל כל ילד בכל מקום, בין אם במשפחה ובין אם בחברה, הוא חלק ממכלול שמשלים פסיפס שלם. אי אפשר לברך בחג הסוכות על אתרוג בנפרד, מהודר ויקר ככל שיהיה. אין לו משמעות, לולא הוא יהיה לצד הערבה, ההדס והאתרוג.
אני יודעת שהאתרוג נמשל לאנשים המושלמים בעלי הטעם והריח, הלולב לבעלי הטעם בלבד, ההדס לבעלי הריח בלבד והערבה לאלה שאין בהם לא טעם ולא ריח.
לא, אין לי ילד ערבה, חלילה וחס. אני רוצה שכולם יהיו "אתרוגים", אבל מותר להם להיות גם קצת לולבים והדסים. הרי רק ביחד הם ראויים לברכה...