הדיפלומטים האמריקנים, עוזריהם של "הברווזים הצולעים" מוושינגטון המבלים קבוע באזורנו, דווקא בקיאים בפרטים ומבינים שהכר המדיני במזרח התיכון הנוכחי רחוק מלהיות מוכן לוועידת שלום, בוודאי לא להסכם. אבל מה לעשות כשהבוס לא מתעניין עתה בתוכן אלא באריזה? כמה עצוב שהאמריקנים לא הפנימו את כשלון שלטון המריונטות בעיראק ובטוחים שבבגדד, כמו באפגניסטן, מתפתחת הצלחה גדולה. בוש ורייס גם לא למדו דבר מהסכם ה"חורים" של אוסלו, ועתה הם יוזמים הסכם חדש, הסכם בחסות הבוס, הסכם בוסלו.
כשקונדוליסה רייס הכריזה לאחרונה "די לדיבורים, הגיעה העת למעשים," היה נדמה לי לרגע שהיא מתלוצצת. פרשנים שונים נוטים לפטור את היוזמה האמריקנית החדשה באמירה שאם לא תועיל - בוודאי לא תזיק. האומנם? תזכורת לבעלי הזיכרון הקצר - אינתיפאדת אל-אקצא היא תוצר מובהק של כשלון ועידת קמפ-דייויד 2000. גם אז שררה התחושה שהשטח מוכן לשינוי, והמציאות, מה לעשות, התנהגה אחרת.
אם הוועידה תצא לדרך, זו תהיה הפעם הראשונה שישראל והפלסטינים יהיו מצדו האחד של המתרס, והאמריקנים מצדו השני. גם ישראל וגם הפלסטינים חשים כמי שנגררים בלתי מוכנים, כמעט בעל כורחם, למרכז הזירה, כאשר במדרון האחורי של השתיים שוב מעלים חששות כבדים למשבר אזורי קשה או אינתיפאדה חדשה אם הוועידה תיכשל. האמריקנים לא למדו וטרם הפנימו עדיין שציפיות גבוהות ומימוש אפסי הם מתכון בטוח להתרסקות.
אבו-מאזן המסכן מכין כבר אליבי לכישלון: "צריך להגיע להסכם מראש, אחרת אין טעם בוועידה", הוא הכריז. בשם מי יגיע מחמוד עבאס לארה"ב? בשם רשות פלסטינית מוקטנת, חצויה ומפולגת, שחלקה הוא "יישות עוינת" שבכלל בזה לו וחלקה השני, "מובלעת הגדה המערבית", אינו ממש נאמן לו? האם אבו-מאזן מבין שבוועידה הזאת הוא מייצג את הפלסטינים שלא רוצים ולא יכולים להשיג שלום?
למזלה של רייס, אותם פלסטינים שאינם רוצים ואינם יכולים להשיג שלום, דווקא מאוהבים ב"תהליך השלום". הם למדו שהסכמי שלום הם מפעלים מכניסים והשתתפותם כסטטיסטים בהפקות אמריקניות גרנדיוזיות היא רווחית ומשתלמת. "התהליך" איננו מחייב אותם לעשות ויתורים כואבים, והתמורות מגיעות כמו שעון וזורמות לכיסי ההנהגה. הסכמי אוסלו, לדוגמה, הפכו קבוצה קטנה של אנשי פת"ח כרג'וב, דחלאן, עריקאת ואחרים מאסירים – לעשירים. אז למה לא לעשות מאמץ קטן ולהשתתף?
גם ישראל נמצאת במצב בלתי אפשרי. מצד אחד הבוס האמריקני לוחץ להשתתף ולהתפשר, אבל מצד שני פעולה קרקעית בעזה היא עדיין אופציה ממשית, אבל עליה להתחשב בלוח הזמנים החדש. יהיה קשה לראות את ישראל מגיעה אל שולחן הדיונים בוושינגטון היישר משדה הקרב בחאן-יונס או ברפיח, אבל כבר היו דברים מעולם. אפשר לשער שבמקרה כזה יכריזו בישראל ש"צריך לטפל בטרור כאילו אין ועידה, וללכת לועידה כאילו אין טרור". הבעיה היא שגם בחמאס יודעים זאת, וראשיו עלולים לנסות לטרפד את הוועידה באמצעות התגרות מואצת בעצביה החשופים של ישראל וגרירתה להיכנס לעזה.
התרחיש הבא ברור: המשך הטרור מעזה יגרור תגובה ישראלית קשה ואבו-מאזן, שאין כמוהו המשתוקק למיגור החמאס בידי ישראל, יהיה הראשון לצאת חוצץ נגדנו מתוך "סולידריות". מדינות ערב המתונות כמצרים, ירדן וסעודיה, שבבירותיהן נלחמים בחריפות נגד האסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני, יהיו הראשונות לגנות את ישראל, ולסגת מכל תהליך שלום איתנו. ורק בוושינגטון ימשיכו לומר שבמזרח התיכון נעשים צעדים קונסטרוקטיביים לקראת הסכם שלום בין הצדדים.