אני מפשפש בזכרוני בניסיון להבין מה קרה הפעם, ולא מוצא שום דבר. האמת? כדי להבין מה קרה צריך לחזור הרבה אחורה. ארבעה חודשים ליתר דיוק, חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת.
יום חמישי, שתיים בצהריים. התקשרתי אליה לעבודה כדי לספר לה שהחבר'ה נפגשים אצל גיא לראות את המשחק של מכבי ולשאול אם היא רוצה לבוא. היא לא רצתה. אמרה שזה לא ממש מעניין אותה ושמאז ששבי זרעיה החליף את פיני גרשון הם קבוצה של אפסים, ומי בכלל לוקח סטנדאפיסט לאמן קבוצת כדורסל?
הסברתי לה שזה לא שבי זרעיה אלא מאמן חדש שהביאו מקרואטיה (לא, הם לא אחים. גם לא בני דודים) ואמרתי שלא נורא, ניפגש כבר בלילה, אחרי המשחק.
טעות קשה...
"מה זאת אומרת? אתה הולך לראות את המשחק בכל זאת?"
"אהם... כן, למה?"
"סתם, חשבתי שתעדיף לבלות את הערב עם חברה שלך", אמרה לי בקול נפגע.
"אני אשמח לבלות את הלילה עם חברה שלי", ניסיתי להישמע חמוד.
"כן, אחרי שתעשה חיים עם החברים שלך תבוא הביתה וחברה שלך תחכה לך במיטה. סיום מושלם ליום מושלם. אתה רוצה אולי שאני אלבש גרבוני רשת וביריות? אולי תלבושת בית ספר? הרי רק בשביל זה אני טובה, לא?"
"מה?? לא, מה פתאום! ממש לא התכוונתי לזה ככה. אני אשמח לראות אותך, ושאולי נצא לאכול משהו יחד. ובכלל, כל סוף השבוע פתוח בפנינו..."
דממה.
"מאמי?"
"טוב, אני רואה שאתה לא רציני. חבל, דווקא צפיתי לנו עתיד טוב ביחד. שיהיו לך חיים מאושרים. ביי".
תוך 12 דקות הייתי במשרד שלה, עם זר ורדים ענק, מנסה להסביר שבעצם לא התכוונתי ושאני אשמח לבלות איתה את כל הערב, ובתקווה גם את שאר החיים. מיותר לציין שאת את המשחק לא ראיתי. לא נורא, מכבי הפסידו, ואילו אני זכיתי לערב של סקס מטורף, כולל שריטות בגב ותנוחות שלא ידעתי שאני מסוגל להגיע אליהן (אז ככה כלבים מגרדים באוזן!).
הייתי בטוח שמדובר במקרה חד-פעמי, אי הבנה פשוטה. אבל אז אביב הגיע ופסח בא. ליל הסדר יצא שלושה שבועות אחרי מקרה הכדורסל. שלושה שבועות רגועים, אולי רגועים מדי. כל אחד מאתנו עשה את החג עם המשפחה שלו, וקבענו שאגיע אליה בלילה, אחרי הסדר. ברגע שנכנסתי נדלק אור בעיניה. הייתי בטוח שזה בגלל ששמחה לראות אותי. שוב טעיתי.
"מה זה הליפסטיק הזה על הלחי שלך?"
"מה זה?" הצביעה על לחי שמאל, ליד האוזן.
"מה זה מה?"
"האודם הזה", סובבה את ראשי אל המראה שבכניסה. בקצה הלחי נותרו שאריות ליפסטיק, בגוון שלדעתי מוגדר ע"י חברות הקוסמטיקה כ"אדום מזעזע"."מי זאת? אני דורשת לדעת מי זאת! כמה זמן זה נמשך?!"
"היא בת 52, אבל אני מניח שהיא התחילה עם האיפור לפני איזה 35 שנה", ניסיתי להיות משעשע. "זאת דודה שלי. את יודעת: ערב חג, ברכות, נשיקות".
"אני לא מאמינה לך! אתה בוגד בי, אני יודעת! איפה היית?"
"הייתי אצל ההורים שלי, אמרתי לך!"
"שקרן!!! יצאת לאיזה בר והתחלת עם מישהי, אני יכולה להריח את הבושם הזול שלה עליך..."
בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי, התחלתי לצרוח שהיא משוגעת ושאני לא מבין מה היא רוצה ממני, והיא בכתה שאני כבר לא אוהב אותה. בסוף, רגע לפני שעזבתי בסערה, נזכרתי בדבר שיפתור את כל המריבה. הסתובבתי והרמתי את התיק מהרצפה.
"מאמי, זוכרת את האורז המתוק עם השקדים שאכלת אצל ההורים שלי, זה שכל כך התלהבת ממנו? אז אמא שלי הכינה אותו גם הערב ונתנה לי קצת בשבילך". הוצאתי קופסת פלסטיק מהתיק, הרמתי את המכסה והגשתי לה. דמעה החליקה על לחייה ונפלה פנימה כשהתכופפה להריח את האורז. אז הרימה את ראשה אליי, ניגבה את הדמעות וחייכה. "מתוק שלי!!! אני כל כך מצטערת!!" היא קפצה עליי. "איך יכולתי לא להאמין לך? אתה הבחור הכי מתוק ומקסים בעולם! אני לא יודעת איך יכולתי לחשוב שאתה תבגוד בי!"
לקח לי כמה שניות להבין מה בדיוק קרה שם, ואז הצטרפתי לסאגת החיבוקים והנשיקות הסוערות.
כמה ימים אחר כך, בדרך הביתה מהעבודה, התחלתי לעכל את כל מה שקרה באותו ערב, וגם את מה שלפני. בהתחלה היה לי קשה להודות בזה, אבל אחר כך כבר לא יכולתי להתחמק מהעובדה המדאיגה שהחברה שלי היא פשוט דרמה-קווין. היא חיה, אוכלת ונושמת דרמות, ובלעדיהן פשוט משעמם לה.
לא ידעתי מה לעשות. אחרי חודשיים ושלוש מריבות גדולות, בהן היא איימה פעמיים שהיא עוזבת אותי לנצח, הגעתי להחלטה – עברנו לגור יחד.
חשבתי שזה מה שיפתור את הבעיה, אבל זה רק החמיר את המצב. כבר לא היו לה סיבות לפקפק באהבה שלי, והיא הסתובבה רוב הזמן חסרת מנוחה. ידעתי שאין לי ברירה ואני חייב ליצור דרמות כדי לשמור על הגחלת. להמציא מצבים שיגרמו לה לריב איתי, רק כדי שנוכל להשלים אחר כך. אחרי הכל, בכל זאת אהבתי אותה (והיה גם את עניין הסקס הפרוע בכל פעם שהשלמנו).
רומן עם מישהי מהעבודה
זה התחיל בהערת-אגב שאני יוצא עם חברים ביום ההולדת שלה, והמשיך בהכרזות שלי נגד מוסד הנישואים, ילדים, ובכלל מחויבות לבת זוג אחת למשך כל החיים. כשזה הפסיק לעבוד עברתי להפקה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בקשר זוגי: ביימתי רומן עם מישהי מהעבודה. היא בעצם מנהלת החשבונות של החברה, אשה נחמדה, שניסתה פעם לשדך לי את הבת שלה. אבל כל הרמזים ששתלתי הספיקו בשביל ליצור ספק, וזה כל מה שהיא היתה צריכה בשביל לפתוח במלחמת עולם שלישית.
בכל אחת מהפעמים היא ארזה מזוודה והכריזה שהיא עוזבת את הבית, שהפעם זה סופי ושאני יכול ללכת להזדיין. בכל פעם ביקשתי סליחה והתחננתי שתיתן לי עוד הזדמנות, ובכל פעם היא הסכימה לבסוף ושנינו היינו מאושרים עד הגג.
ועכשיו היא שוב ליד הדלת, שוב עם המזוודה, ושוב עם אותן הצהרות סופניות. אני מנסה להיזכר אם עשיתי משהו, הרי היום בקושי הספקנו לדבר, אין אף מאורע ששכחתי, וכבר מזמן הפסקתי למרוח לעצמי ליפסטיק על הצוואר. היא פשוט הגיעה מהעבודה, נכנסה לחדר, ואחרי רבע שעה יצאה עם המזוודה הזאת.
"מאמי, על מה את מדברת? מה קרה?" אני מנסה להבין.
"נמאס לי, זה מה שקרה!"
"אבל למה? מה עשיתי?"
"שום דבר! לא עשית כלום, בסדר?!" עכשיו היא כבר ממש כועסת.
"אז מה הבעיה?!"
"מה הבעיה? הבעיה היא שמשעמם לי! א-ת-ה משעמם אותי!!!"
על זה לא חשבתי. הייתי בטוח שאחרי חצי שנה יחד אנחנו כבר לא צריכים את השטויות האלה, שהקשר מספיק יציב ועמוק בשביל להסתדר בלי ההצגות האלה כל שני וחמישי. די, אם היא לא רוצה אותי בשביל מי שאני, והזוגיות לא מספיק מעניינת אותה כמו שהיא, אז שתלך. נמאס לי!
אני עומד כמו אילם ולא ממש יודע מה להגיד. כשהדלת נפתחת והיא כבר עם הגב אליי, פתאום נפלט לי משפט: "טוב, אם את רוצה ללכת תלכי. רק תדעי שאם את יוצאת מהדלת הזאת אין לך מה לחזור. זאת הפעם האחרונה שאת רואה אותי!"
היא קופאת במקום, ואז מסתובבת אליי. אני שומר על מבט רציני כשהיא מסתכלת בעיניי בדממה. אחרי 20 שניות שנראות כמו נצח היא עוזבת את המזוודה, זורקת את תיק היד על הרצפה וקופצת עליי בדמעות "מאמי! איך אני אוכל לחיות בלעדיך?!"
לפעמים אני פשוט מגעיל את עצמי.