מתגלגלים בגולן: יומן מסע

טרקים ביום, פאבים בלילה והרהורים בשאר הזמן. אדם שטרנברג רצה לחוש את החופש, את הטבע ואת הנוף בארץ ישראל. אז הוא לקח חבר, עלה לרמת הגולן וחרש בה כל מקום ואתר. טיול פרידה?

מה עדיף? כובע רחב שוליים שמצל על הראש ועל העורף, ואפשר לחובשו ברגע, או כפיה לבנה וקלילה, שלוקח זמן לשים על הראש, לקפל ולמולל בה ציציות? זו הייתה אחת מהשאלות שהטרידו אותי בדרכי לטיול בן שלושה ימים ברמת הגולן.

 

זה זמן רב שאני רוצה לחוש את חוויית החופש, את הטבע ואת הנוף, וגם לפגוש מחדש אנשים. אולי גם את עצמי. בדמיוני אני רואה נחלים זורמים, הרים גבוהים, מעיינות זכים, קפה של בוקר ומסיבה של ערב. אנשים וחוויות אותם אקח הלאה ועליהם אספר.

 

אני לוקח איתי את גיא חברי, ויחד נוסעים אל הגולן - לממש את החלום.

 

כך מרגיש החופש

המקום הראשון שראינו לאחר שפקחנו את עינינו היה "אופ-נעים" בראש פינה. אומרים שזה "המקום" לקחת אופניים באזור. אנחנו פוגשים את רוני שהגיע במיוחד כדי לפתוח לנו את החנות. בחור בריא, נראה בשנות הארבעים לחייו, מדבר בשפה ברורה ונקייה. מעניין אם השורשיות הזו היא בילט-אין באזור?

מתחילים להתגלגל

 

חותמים על אופנים, קסדה וערכת תיקון - כמעט כמו בצבא. מקבלים הסבר על הדרך ויוצאים לדרכנו. מתחילים להתגלגל. גבעות הגולן נפרשת מולנו ואנו מצידנו פורשים ידינו באוויר, צועקים לשמיים כשהרוח מכה בפנינו. כך בדיוק מרגיש החופש.

 

אבל כבר אחרי זמן קצר מסתמנת תקלה. גלגל השיניים האחורי באופניים של גיא התעקם. אנחנו עוצרים ומנסים לתקן אבל הגלגל נעקר ממקומו. רוני אמר לטלפן במקרה של תקלה, ואחרי 20 דקות הוא מתייצב עם אופניים חלופיים.

 

ממשיכים. המסלול מהיר, אנחנו עוצרים ליד נחל מחניים. הנחל נחבא תחת עצי איקליפטוס גבוהים, מים עד הברכיים. חוצים את השביל, מכינים תה ומביטים על הגבעות המשכימות ליום חדש.

 

עולים על שביל ברלס – לא הרחק ממושב משמר הירדן. תוואי המסלול ברור מאוד ועם זאת השביל מפותל ורווי עליות ומורדות. מפעם לפעם הדרך הופכת צרה. אנו רוכבים במהירות, נזהרים שלא ניפול מטה. הרכיבה מעייפת וממריצה כאחד. עוברים את "גשר הפקק" ועוצרים לצד הירדן להפסקת צהריים. הנהר שוצף וסוחף, אבל אנחנו מחליטים לטבול במימיו הקרירים.

הירדן שוצף וסוחף (צילום: רוני שניצר)

 

מגיע הזמן להמשיך אלא שאין כבר כוח. השרירים תפוסים. במקום לחזור דרך השבילים אנו בוחרים בכביש, כך נגיע מהר יותר. אנו משוועים לירידה קלה וכשזו מגיעה אנו מתרפקים על הרגע.

 

המסלול: ראש פינה; מחנים; נחל מחנים; שביל ברלס; נחל הירדן; גשר הפקק; חולתה; חזרה לראש פינה בכביש 90 או דרך השדות.

 

חמוש במצלמה

הערב בא. אנחנו מתכנסים בפאב הג'ילבון. אבי, מנהל המקום, בעל חיוך רחב

 וכרס לא קטנה, חשב על דרך להשאיר את הילדים קרוב אליו. הוא הקים את העסק כך שכל אחד מארבעת ילדיו ימצא בו את מקומו. ניר חזר מהודו לפני חצי שנה ועכשיו הוא מוביל את הבר. הבנות הגדולות עוזרות לאבא. לבת הקטנה, אדוה, שומרים את הקמת מתחם הטרקטורונים, ברגע שתחליט כמובן.

 

בפאב מתקיימים ערבי קריוקי והופעות, לפעמים זה רק מוסיקה ומקום מפגש. אהוד בנאי מילא את המקום בקיץ. המקום גדול וכסאות פלסטיק ממלאים את הרחבה. כשנכנסים פנימה מקבלים תחושה חמימה: חיפוי עץ עוטף את הקירות, כורסאות זולה נוחות, וכמובן, הבר של ניר.

 

חמוש במצלמה, לפי הוראותיו אבי, אני מצלם את פינות החמד של הפאב: תעלות מים, פסלים, מנורות ועוד. מצלם מתקרת השירותים, מצלם את הדי-ג'י, מצלם את הבר, מצלם את הכיסאות שעל הדשא בחוץ, מצלם את הבירות, מצלם בנות, מצלם בנים. שום דבר לא חסין בפני העדשה.

 

לפנות בוקר הכל נגמר. אני מתארגן לשינה. לפי שאני נרדם ניר מספר לי על הטיול שלו בהודו, ואני חושב על דרום אמריקה שלי. הוא אומר שכדאי לקחת אופנוע, כך שהדרך כולה הופכת חוויה. הוא מדבר על האפשרות לטייל לבד, אפשרות שתרמילאים ישראלים לא ממשים בדרך כלל, ועל זה שאפשר לצאת מהלופ הישראלי ולהתערבב עם העולם. בארץ כנראה, זה יותר מסובך, אבל זו בהחלט לא סיבה להפסיק לטייל פה.

 

מספר שתיים הוא מקום ראשון

אחרי כמה שעות אנחנו כבר בנחל ג'ילבון: המפל שעונה לאותו שם מגיע לגובה 40 מטר, השני בארץ (אחרי 51 המטרים של מפל גמלא הסמוך). הנחל רועש ודחוס במשפחות. אנו מנסים למצוא מעט שקט ובורחים לשירי מאיר אריאל. לא מדברים יותר מדי. אפילו מוותרים על הפוגה במפל דבורה (המפל הראשון) "עקב העומס", ומגיעים הישר אל המפל השני, הג'ילבון. ליד הבריכה שואלת אותנו אישה בהריון אם יש לנו מעט אוכל. בלי לחשוב פעמיים אנו מוציאים את כל מה שיש לנו ונותנים לה.

 

נכנסים פנימה לבריכה ויושבים תחת המפל. מעל המים נרשמת קשת. כשיוצאים אנו מכינים תה. אני שם לב שאזור הבריכה מטונף: שקיות, עטיפות ושלל מוצרים "זריקים". המדריכה של הקייטנה שנמצאת שם מחליטה להציג אותי בפני הילדים כ"איש חשוב מהחברה להגנת הטבע", ואומרת לכולם שאני מבקש לנקות את האזור. כל חניך אוסף מספר פריטים מהרצפה. המדריכה מודה לי על העזרה, ואני לה, על כך שהמקום שוב נקי.

 

המסלול: מכביש 91 פונים לכיוון צפון-מערב לשביל ג'יפים; סימון אדום עד להגעה לכניסה לשמורת טבע נחל דבורה; הולכים בשביל האדום. בנקודת הציון השנייה יש פיצול; ממשיכים במסלול האדום למפל ג'ילבון, ממשיכים עוד בסימון אדום לכיוון בריכת הקצינים; הלאה, שביל ג'יפים עד גשר הפקק.

 

כימיקל ברדרס

אחרי מפל הג'ילבון הדרך מתפצלת. שביל ג'יפים עולה צפונה ושביל רגלי ממשיך לכיוון מערב, לעבר בריכת הקצינים. זהו שביל הליכה ארוך יחסית שמשקיף על עמק החולה. האזור ריק מאדם, נקי מאוד. בעיקר שקט. הרגליים פוסעות ושומעים רק את הצעדים. לא להפסיק את הקצב. גיא ואני הולכים במרחק מחשבה מבלי להפריע, כל אחד מכונס בעצמו.

לטבע יש מקצב רגוע. נחל ג'ילבון (צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע)

 

לטבע יש מקצב איטי ורגוע. אני מרגיש שאני מתחיל לשמוע אותו ומנסה להלך לפיו. הנוף מסביב נע בין צהבהב לירקרק. קולות אדם אינם נשמעים. ציביליזציה אינה נראית. אני מתחיל לשמוע ציפורים. לראות דברים רחב. חוש הריח מתחיל לפעול, כנראה שהגוף מפריש כימיקלים שמסייעים לי להתחבר לעצמי. אני שם לב לצבע השמים, לחידודי העלים בקרקע, לקימורי ההרים, שומע את פכפוך המים מרחוק, מריח את עשבי הקיץ. הטבע הוא אני ואני הוא הטבע.

 

הזוויתן הומה אדם

יום אחרון. אנחנו בנחל זוויתן, לבד בשטח, עושים את המסלול הארוך. בבדיקה מוקדמת היה רשום שהמסלול בדרגת קושי בינונית, אך המציאות בשטח מראה קצת אחרת. אנו עולים ויורדים על סלעים זוויתיים, עוברים תחת ענפי עצים שתרמילנו נתקעים בהם.

 

בהמשך אנו מגיעים לבריכת הזוויתן. הבריכה מלאת מים והומה אדם. אנו קופצים מהסלע למים הקרים. משפחה צרפתית מגיעה, הילד רוצה לקפץ למים, אביו מאשר. בסופו של טיפוס הוא קופץ, ולאחר מכן שואל את אביו: "ראית? ראית?". האב משיב בחיוך.

 

המסלול: מתחילים בכביש היוצא מקצרין לחניון יהודיה; נכנסים בשביל סימון אדום בכיוון דרום-מערב עד מפל זוויתן; עוקפים את הנקיק השחור ממזרח, המשך סימון אדום, כאן יש פיצול: המשך בנחל – סימון אדום, חזרה לחניון יהודיה - סימון ירוק.

נחל זוויתן "ארוך" (צילום: אפי שריר)

 

מי עוצר לטרמפים?

בחזור אנחנו כבר לוקחים טרמפים: שוטר מ"צ עומד בצומת שלנו, כובע לבן לראשו וסימול כתום זוהר לכתפו. שבעה אנשים ממתינים בתחנה: ששה חיילים במדים ואזרחית אחת, שמלבדה אף אחד אינו מעז להרים את האגודל. האוטובוס יגיע רק בעוד כמה שעות, אז כולם מחכים. מסתפקים במה שיש.

 

מי שעוצר כאן לטרמפיסטים הם בעיקר דתיים או סטלנים. משפחות ממעטות לעצור, זוגות צעירים לכל היותר מנופפים לשלום וממשיכים. אנחנו תפסנו טרמפ עם בחור דתי וגם סטלן, שאמר: "כאשר יהודי פוגש יהודי נוצר פיצוץ חיובי אדיר, שלא נדבר? חייבים לנצל את המפגש". אז דיברנו כל הנסיעה, כאילו היינו יחד בפלוגה, למרות שהוא כנראה מעולם לא עשה צבא.

 

בערב אנחנו כבר בבית. גם לפני הטיול ידענו את יופייה ואת טובה של הארץ, אבל עכשיו אנו מבינים זאת יותר: דרך האנשים, האתרים והשבילים, דרך השיחות והתובנות. יש מי שאומר, שזה לא שישראל של פעם כבר אינה קיימת, היא פשוט נשכחה. רק צריך לחפש במקומות הנכונים, היא כבר תצוץ מעצמה.