בין שמיים וארץ

"השמייים לה' והארץ נתן לבני אדם" - פרשת השבוע מסמנת את החזון - לנסות לחבר בין הרוח והחומר ויש גם מודל לחיקוי. הרב רפי פוירשטין מתחיל מבראשית

בכל שנה כשהקורא בתורה משמיע את הפסוקים האחרונים של התורה אודות מות משה, אני מזיל דמעה, מועקה רובצת עלי. אני אוהב את משה, יותר נכון אני קשור בו, על אף מרחק השנים והפערים העצומים שביננו. ובנוסף, מותו של משה מסמן את המוות של כולנו, אפילו משה מת. ומשה מת בלי להשלים את משימת הכניסה לארץ. נדמה לי שזה אומר משהו, לא כל כך שמח, על החיים שלנו.

 

אך מותו של משה בסוף התורה מסמן לא רק את מותו של האיש הפרטי שהיה משה. אלא את מותה של התוכנית האלוקית כפי שהיא מבוטאת ב'פסוק של הפסוקים' הפותח את פרשת השבוע בראשית ובעצם פותח מחזור חדש של פרשות השבוע.

 

הפסוק הפותח שכולנו יודעים לצטט הוא: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". כמובן שלמילים הסתומות 'שמים וארץ' יש משמעויות קוסמולוגיות. אבל יש להם גם משמעויות סמליות, טעונות. "השמיים שמיים לה'" אומר הפרק בתהלים וממשיך "והארץ נתן לבני אדם". השמים מסמלים את הרוחני והארץ את הטבעי והפיזי. הקביעה שהאלוקים ברא את שניהם, נותנת להם מעין מעמד שווה, והיא מבטלת את התחרות בניהם, שהרי האלוקים ברא את שניהם ולכן על שניהם להתקיים.

 

מכאן נגזרת חובת החיבור שבין חומר ורוח. המשמעות של החיבור הן נרחבות אסמן כמה מהם. זה מצוין לשקוע בעולם של לימוד תורה, אבל חייבים לדאוג לפרנסת המשפחה, וחייבים לדאוג לביטחון המדינה ולשרת בצבא. דוגמא נוספת, כשאני מחנך את ילדי, אני מציב ערכים אותם אני שואף להקנות להם ('רוח'). אך אל לי לשכוח גם את בריאותם הנפשית והפסיכולוגית (המימד 'הטבעי'). כשאני מתבונן על החברה שלנו, אני מזהה קבוצות המתמקדות בפן 'הרוחני' (לימוד לשמה) ומשקיעות מעט מאד בפן 'הטבעי' (עבודה, שירות צבאי). ואני מזהה קבוצות המשקיעות מאד בפן 'הטבעי' אך מעט מאד בפן ה'רוחני'. את הדיכוטומיה הזאת מבטא מותו של משה.

 

הפסוקים האחרונים של פרשת 'וזאת הברכה' אותה קראנו בשמחת תורה, וחתמנו בה את ספר דברים ובעצם את חמישה חומשי תורה, מסיימת בהספדו של משה. והיא מציינת את שני הפנים באישיותו.

 

מצד אחד הוא היה הנביא, בה"א הידיעה. כמוהו לא היה ולא יהיה. שהרי האלוקים ידעו פנים אל פנים. משה מציין את הקצה הרוחני הגבוה ביותר אליו יכול בכלל להגיע ילוד אישה. ומצד שני משה היה מנהיג מדיני, חברתי ואף צבאי. הוא הנהיג את המרד במצרים (כמובן תוך הישענות על האותות והמופתים שעשה אלוקים). והוא הנהיג את העם היוצא ממצרים. הוא גם עמד בראש הצבא כשבסוף ימיו הוא כובש איתם את מדינות הממלכה בעבר הירדן המזרחי. מנהיג כזה היה רק עוד אחד בהיסטוריה של עמנו, דוד המלך. מצד אחד לוחם ומצביא נחוש, ערמומי ובעל עוצמה כבירה. ומצד שני נביא, הכותב את הספר ה'מתפלל' מכולם: ספר תהילים.

 

מותו של משה הוא מותה של 'ו"ו החיבור" המחברת בין 'השמים' ל'ארץ'. מייד אחרי משה, יהיה העם קרוע בין הגישה ה'טבעית' לחיים שאיננה רואה את הדתיות והרוחניות כנושא מרכזי ומהותי לקיום, לגישה הרוחנית הממעיטה בחשיבות החיים הטבעיים האנושיים ומדגישה את הפן הרוחני. הקרע הזה קיים בכל אחד מאיתנו.

 

יש הפוגשים את הצורך הרוחני בגיל 21 לאחר הצבא כשהם משוטטים בהודו, דרום אמריקה ואפריקה. במקום להתחיל את החיים 'הטבעיים' ולרוץ לאוניברסיטה בדרך אל הג'וב המבטיח. יש שיפגשו אותה במשבר גיל הארבעים המפורסם המתבטא פעמים רבות בטעם התפל של העיסוקים הטבעיים האינטנסיביים. יש הפוגשים את הצורך 'הטבעי' כשהלימודים בכולל לא מספיקים לקיום המשפחה אפילו בצמצום והם מגלים שיש לרכוש את 'הטבעי', לימודים, עבודה ופרנסה. ויש שמנסים לחבר כל הזמן את השמים ואת הארץ ומגלים עד כמה קשה לשמור על האיזון הנכון והמדויק.

 

אולי זה סוד התפר שבין מות משה לפרשת בראשית. פרשת בראשית מסמנת את החזון הנשגב ופרשת מותו של משה מסמנת את הקושי לממש את החזון. המסקנה שלי נעוצה במילה תהליך. נכון רק משה מימש את החיבור. אבל עלינו לנוע בעקשנות במעלה השביל המטפס אל ההר, מתוך ידיעה שלעולם לא נגיע לפיסגת החיבור המושלם, אבל מאידך אין לנו דרך אחרת.