סביב שולחן עץ קטן עם שלוש כוסות שהולכות ומתרוקנות ומאפרה המתמלאת בקצב אחיד (יש שמועה שאלכוהול וסיגריות למעשה מבטלים את הנזקים אחד של השני, ואנחנו החלטנו לאמץ את האגדה האורבנית הזו) ישבו להן שלוש בחורות רווקות, שחושבות רק דברים מדהימים אחת על השנייה, כשלכל אחת היסטוריה של מערכות יחסים מוצלחות יותר או פחות, סטוצים, כאבי לב, אכזבות, הצלחות ושאר ירקות. אולי כי צרת רבות היא נחמת הרווקות, ואולי כי סתם, שעמם לנו.
מיכל המקסימה סיפרה על משבר שלושת החודשים שהיא נתקלת בו זה כמה שנים: מתחיל משהו, מרגיש נהדר, ואז הבחור מקבל רגליים קרות ועוזב. אני הייתי בתקופת החושך שלי – בליינד-דייטים, ועלי לציין שאני מאוד לא מוצלחת בכל הנושא הזה. ואילו דנה, היפה בנשים, היתה בעוד איזה קשר כזה של און-אוף ולא ידעה מה לעשות איתו.
זה היה לפני כשלוש שנים, אני לא זוכרת מי העלתה את הנושא. אבל המשפט "אה, נו, אני לא דואגת לך, את בטח תתחתני הרבה לפניי" נזרק לחלל האוויר והתמזג עם המוזיקה שברקע. ומשם מצאנו את עצמנו מתווכחות מי תהיה זו שתתחתן ראשונה. אף אחת לא האמינה שזו תהייה היא, בהתחשב במצב העגום, לכן החלטנו לעשות התערבות קטנה. כי אם העולם צוחק עליך, הנשק הטוב ביותר שיש לך הוא לצחוק על עצמך יחד איתו. כל אחת אמרה מה תעשה אם היא תהייה זו שתתחתן ראשונה – ומובן שהדבר צריך להיות כמה שיותר מביך.
מיכל אמרה שתצעק משהו שטותי ואינטימי ביותר במערכת הכריזה של מקום עבודתה (מקום רציני להחריד). אני התחייבתי לשאת את נאום הכלה שלי אחרי שאיפת הליום, בקול צפצפני, ליד כל הדודות הפולניות. דנה, מצידה, התנדבה לעשות סיבוב עם ביגוד מינימלי וסרט אלכסוני של מלכת יופי ברחוב שליד השכונתי, מנפנפת בידה לעוברים ולשבים.
דנה הפסידה (או ניצחה, איך שאתם רוצים לקרוא את זה), בהתערבות.
דנה ואבי הכירו הרבה זמן, אבל לא היו זוג. אבי עבד בתור מאבטח במייק'ס פלייס ואז קרה המקרה ששינה את חייו, ואת חייהם של עוד כמה אנשים, שגם אותם אני מכירה ואוהבת, מהצד העצוב יותר של המקרה. אבל זה כבר סיפור אחר והוכחה נוספת לכך שהעולם כל כך קטן לפעמים. בשתי מילים – אבי גיבור.
לקח לדנה זמן להבין שהיא שלו והוא שלה
כשאבי יצא מטיפול נמרץ והתחיל את דרכו בשיקום, לאחר שהרגיש את המוות קרוב כל כך, ניתן להגיד שסדרי העדיפויות שלו השתנו. הוא ביקש בין השאר להקים בית בישראל ובחר, לדעתי, בבחורה הכי מדהימה בעולם לעשות את זה איתה – את דנה. לקח לדנה זמן להבין שהיא שלו והוא שלה, אולי בגלל שהיתה כל כך רגילה לשטויות ומשחקים, לגברים שמנצלים את התמימות ואת הטוהר שלה. אבל אחרי כמה זמן נפל גם לה האסימון.
החתונה שלהם היתה מהמרגשות ביותר שהייתי בחיי. דנה היתה כל כך יפה, והם נראו מדהים יחד. שמחתי בשמחתם, רקדתי, ושתיתי הרבה ייגר שינעים את זמני (האוכל הגלאט כשר בטח לא עשה את העבודה).
כמה זמן לאחר החתונה ישבנו יחד בבית קפה, ודנה היתה מאוד פגיעה ורגישה, אפילו מעבר לרגיל. שתינו לא הבנו בדיוק למה, ואז קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה הכל - היא בהריון. ביום ההולדת שלה לפני שנה קיבלתי אסמס: "יש לי יום הולדת היום, וקיבלתי את המתנה הכי יפה בעולם – בן קטן שבא לעולם". לפני כחודש הוזמנתי למסיבת יום ההולדת הנוכחי שלה. כשהגעתי קיבל את פני גנון: תינוקות מתרוצצים, צעצועים מפלסטיק בכל מיני צבעים זרוקים על הדשא, ודנה אחת מאוד עסוקה.
המעבר הזה, שינוי הסטטוס של החברוּת, במיוחד כשבאים ילדים לעולם, לא קל לשני הצדדים, כך נראה לי. מעבר לכך ששעות הבילוי המשותפות ושיחות הטלפון יורדות פלאים, ואת זה אני מקבלת בהבנה מלאה, הרי בן זוג ובניית מערכת יחסים, שלא נדבר על בניית בית ומשפחה, יותר חשובים מחברות. נושאי השיחה משתנים גם הם. לפעמים כבר אין כל כך הרבה במשותף. אני אולי יכולה לחייך כשאני שומעת עלילותיו של התינוק החדש, אבל להבין את זה על בשרי, באמת? לא. מהסיבה הפשוטה, שאני לא שם. והיא, האם יש לה כוח לעוד סיפור אכזבה שלי? האמת, אפילו לי אין כבר כוחות לזה.
נראה שצד אחד, הרווק, מרגיש קצת מחוץ למשחק, אולי כמו הרץ האחרון במרתון, שרואה מרחוק רק את הגב של האחרים. והצד השני, הנשוי פלוס, כל כך עסוק בטיפול יומיומי בתינוק, עד שהוא לפעמים כבר שוכח את עצמו ורק משווע לקצת זמן חופשי. לחזור פעם לימים ההם, נטולי הדאגה והחיתולים. ובמקרה שלי ושל דנה, ימי הפורענות והייגר. ימי הצחוק המתגלגל ומשחקי הכסאות.
אני יכולה להבין איך חברויות נגמרות לפעמים בטעם מר, בגלל השינויים האלה. נראה שיש סוג של השוואה הדדית. אבל, כפי שכתבתי לדנה בברכה ליום ההולדת שלה, אם יש אהבה אמיתית, וחברוּת אמיתית, אפשר לנצח הכל. ואפילו אם מתראים פחות, זה לא אומר שלא אוהבים, או שלא חושבים על האחר. אני, למשל, גם מאוד נהנית לבוא לביתם של חברות שלי ולקשקש יחד עם הילדים, לצייר להם ציורים לפי בקשתם כדי שיצבעו אותם לאחר מכן, לשחק ולהשתולל איתם. כל עוד זה לזמן מוקצב זה בסדר, זה לא מדבק. ואני גם תמיד מפצירה בחברות הנשואות-פלוס שלי שייקחו קצת זמן לעצמן, ואני פה לשעשע אותן לזכר הימים ההם. יש כאלו שאפילו מפצירות בי שאעשה את זה, כי הן רוצות, אבל שוכחות. הרי הן עסוקות כל כך.
נראה שהדשא של השכן תמיד ייראה ירוק יותר, אבל האמת היא שיש טוב ורע בכל מקום, בכל דשא ובכל סטטוס, וצריך ללמוד ליהנות ולהוציא את המיטב מהדשא שאתה נמצא עליו. חלק מהדשא שלי הן החברות המקסימות שלי, ואני לא אוותר עליהן לעולם.
לעומת זאת, אני כן אוותר לדנה על ההתערבות ההיא. אחרי הכל, היא הרי כבר אשה הגונה, רעייה ואם בישראל. אבל אף אחד לא יעצור בעדי מלפנטז איך זה היה יכול להיראות...