אז יש או אין דבר כזה, נפש תאומה?

בדרך כלל אנחנו מתחילים להימשך לאדם מבחוץ וממשיכים את דרכינו כלפי פנים, אבל איתה זה היה בדיוק להפך. היא לא ענתה לטעם החיצוני שאליו אני בדרך כלל נמשך, אבל הנפש שלה הקרינה החוצה והפכה אותה ליפה מאוד בעיניי. ובכל זאת

אתמול פגשתי את הנפש התאומה שלי. יש כאלה שלא מאמינים בנפש תאומה, ויש כאלה שלא מאמינים בנפש בכלל. כשהם יפגשו אותה הם יבינו למה אני מתכוון.

 

מה שיפה בנפש תאומה, זה שאתה לא צריך להגיד הרבה או להסביר את עצמך יותר מדי; היא מבינה, כאילו היתה איתך באותה סיטואציה כל הזמן. אתה יכול להחליף משפטים שלמים במחוות גוף, בניואנס, והיא מבינה את מה שנאמר, ובמיוחד את מה שלא נאמר, את ההרגשה שאי אפשר להסביר למישהו אחר גם עם עוד אלף משפטים.

 

כשהייתי בבית ספר יסודי היה מין משחק כזה בו מציירים מעגל על האדמה, נעמדים בתוכו, זורקים סכין ומתחילים לחתוך את העיגול לשני חלקים. כל אחד עומד בחלק שלו, חותכים וחותכים, עד שלמישהו נשארת פיסת אדמה קטנה מכדי לעמוד עליה. בכל פעם שאני נפגש עם מישהי חדשה אני נזכר במשחק ההוא ומתחיל לחתוך בראשי את העולם הפרטי שלנו: אני מתעמק בדברים, היא לא ממש. היא שונאת את ניו יורק, אני אוהב אותה, אני חושב שמאיר שלו יכול היה לקצר את ספריו ב-50 עמודים לפחות, היא דוקא אוהבת שזה נמשך לנצח. תכונות שונות, השקפת עולם, תחביבים, מהר מאוד אני מוצא את עצמי שוב עומד עם רגל אחת על מעט מאוד קרקע יציבה. אבל במקרה שלה חתכנו וחתכנו, וככל שחתכנו מצאנו את עצמנו עומדים באותו צד של העיגול.

 

הפעם הראשונה שנפגשנו היתה כבר לפני מספר שנים. היא אמרה משהו שאהבתי, מבטי פגש במבטה, וכבר באותה שניה היתה לנו תקשורת מצוינת. הרגשתי שהיקום נעצר לשניה, או שאנחנו פשוט פיגרנו אחריו. המשכנו לדבר עד השעות הקטנות של הלילה. הפלגנו על כנפי הדימיון למחוזות רחוקים, המציאות היתה רק תפאורה שולית.

 

ניסינו לגנוב כמה שיותר זמן ביחד

לפני שנפרדנו היא גילתה לי שהיא עומדת להתחתן בקרוב. אחרי שהסתובבה בעולם בחיפוש אחרי הנפש התאומה שלה, היא פגשה בחור חביב אבל לא מלהיב והחליטה שזהו זה, היא מתחתנת. בשביל עצמה, בשביל ההורים, בשביל הילדים שהרחם שלה כבר צמא אליהם. ניסיתי לדבר אל ליבה, אבל לא הבטחתי להחליף טבעת בטבעת. אני לא נוהג לקחת סיכונים גדולים מדי, רציתי שננסה קודם, לאט, בזהירות. מיותר לציין שגם היא לא אהבה לקחת סיכונים גדולים ומצאה את עצמה נקרעת בין ציפור אחת בחופה לשתי ציפורים על העץ. מועד החתונה התקרב, וכמו שני ילדים שמרגישים שהחופש הגדול מתקצר ניסינו לגנוב כמה שיותר זמן ביחד, מדברים, צוחקים, מתלבטים, מפנטזים ומשווים.

 

הטבע בדרך כלל נוטה לאזן דברים, כדי שהחיים לא יצאו מכלל שליטה והאדם ימשיך לסבול לפחות באותה מידה שהוא נהנה, אם לא יותר. נפשות תאומות יהפכו לידידים טובים, אבל לא לזוג. אבל במקרה שלנו הטבע גילה סלחנות, ומצאנו את עצמנו נמשכים זה לזו. בדרך כלל אנחנו מתחילים להימשך לאדם מבחוץ וממשיכים את דרכינו כלפי פנים, אבל איתה זה היה בדיוק להפך. היא לא ענתה לטעם החיצוני שאליו אני בדרך כלל נמשך, אבל הנפש שלה הקרינה החוצה והפכה אותה ליפה מאוד בעיניי.

 

מצאתי את עצמי גאה בה ובז לה בעת ובעונה אחת

בחתונה שמעתי אותה בבירור אומרת את המילים "אני אוהבת אותך" ונצבט לי הלב. המילים לא היו מיועדות אליי. הסתכלתי עליו וחשבתי אם הוא בכלל מבין את משמעות המילים, אם הוא מעריך אותן, אם הוא מבין מה נפל בחלקו. מצאתי את עצמי גאה בה ובז לה בעת ובעונה אחת. אבל היא כבר היתה במקום אחר, השאירה אותי להתבוסס באמביוולנטיות.

 

באופן פרדוקסלי אחד הדברים שמודדים את טיב הקשר בין שני אנשים הוא לאו דוקא התקשורת שנוצרת בזמן שדברים נאמרים, אלא דוקא ההרגשה שנוצרת כשנגמרות המילים והשקט נפרש. שלנו נפרש על פני מספר שנים, עד אתמול.

 

ראיתי אותה וחייכתי. אותו יהלום פנימי שזרח מתוכה אמנם דהה קצת עם השנים, עייף ממרדף החיים, אבל הקסם שלו נשאר. ישבנו על ספסל בגן הציבורי והמשכנו מאותה נקודה שהפסקנו אז. היא סיפרה לי על מה שעבר עליה בשנים האחרונות – על הנישואים שעלו על שרטון, על הרהורי החרטה, על ההדחקות שסיגלה לעצמה כמו הרבה נשים אחרות, על הוויתור להיות באמת עצמה, על המסגרת שמרוקנת במקום למלא, על מחשבות הגירושים.

 

"קוראים לה עומר", אמרה לי והצביעה על העגלה. היא כמעט לא מחייכת, חשבתי לעצמי, כאילו הפנימה במהירות את מה שעובר על ההורים שלה.

 

"המחשבה של גירושים מזעזעת אותי. אני מעדיפה להישאר במשהו שאני יודעת שאף פעם לא יהיה מצוין, רק כדי שלעומר יהיה בית אחד ולא שניים".

 

"אני לא מבין איך את יכולה לחיות עם מישהו שאת לא אוהבת. לוותר על הסיכוי לאהבה אמיתית זה לוותר על החיים שלך, זה הדבר המזעזע באמת".

 

חתכתי שוב, אך הפעם מצאנו את עצמנו משני צידי הקו.

 

בדרכי הביתה הרהרתי איך הכל סתמי, אין משמעות לכלום, אין דבר כזה נפש תאומה, זה הכל בראש שלנו כדי להפוך את החיים לקצת פחות בנאליים. הדלקתי את הטלוויזיה ונזרקתי על הספה. באחד הערוצים הקרינו את הסרט "גבר מת מהלך". מעניין אם עשו סרט כזה גם על אשה.