גבר גבר

רגע לפני שהוא מתמסר ללימודי משחק אינטנסיביים, ג'ייסון דנינו־הולט נדרש לסוגיית עולם הזוהר הישראלי, ומגיע למסקנה שאפילו הבישולים שלו יותר מרגשים. קבלו טעימה

יש אנשים שצריכים להיתקע חזיתית בחוויה מכוננת כדי לאזור אומץ ולשנות לעצמם את מסלול החיים. ג'ייסון דנינו־הולט החליט שאין לו זמן לחכות עד שאירוע דרמטי כזה יקרה. הוא מעדיף להמיר אותו בשיעורי משחק בסטודיו של "ניסן נתיב". מספיק להזכיר לו רגע סוער במיוחד בלב ים, על סירת דייגים מתפרקת ואופק מעורפל, כדי להבין שקריירת הכתב לענייני זוהר אולי תפורה היטב לכישורי המינגלינג המחודדים שלו, אבל לבחור מפוכח כמוהו דרוש, בשלב זה של החיים, ריגוש קצת אחר. זה קרה בדיוק ביום הולדתו ה־20, לפני כמה חודשים, כשנשלח לאי תאילנדי אקזוטי מטעם צוות התוכנית "ערב טוב עם גיא פינס" על מנת לסקר את צילומי קטלוג בגדי הים של "בננה". העובדה שמשמאלו התגבש צוות צילום היסטרי ומימינו הפרזנטורית לירון־רוני־דואני־סופרסטאר פנטזה על גלגל הצלה, רק חידדה בו את המסקנה המתבקשת. הכול הבל הבלים.

 

"באיזשהו שלב הסירה שלנו הלכה לאיבוד בלב ים", הוא מתאר נטול התרגשות את האפיזודה הגלית. "מסביב ערפל כבד, ולתאילנדים לא היה באמת מושג איפה אנחנו נמצאים. אבל כשכולם מסביבי נכנסו ללחץ עם תהילים וכדורים נגד בחילה וחרדה, מצאתי את עצמי משועשע למדי. לא באמת נלחצתי וידעתי שהכול יסתיים בשלום. כנראה שאין בי את המשהו הנאיבי הזה שקונה ספינים תקשורתיים".

 

מוריד הילוך

כבר שנים שהוא מנסה את מזלו באודישנים, ואחרי שביסס את מעמדו כמגיש וככתב טלוויזיה (ערוץ הילדים ניקולודיאון, אם־טי־וי לונדון ו"ערב טוב עם גיא פינס") וצלח לימודי משחק מול מצלמה אצל הגורו רותי דייכס ("היא החזירה לי את באג המשחק לחיים"), החליט דנינו־הולט שהוא רוצה לאתגר את עצמו במגרש של הגדולים: "אמרתי לעצמי שיש כמה בתי ספר טובים מאוד למשחק והחלטתי להיבחן רק לאחד, הטוב ביותר, ולהשאיר לגורל את התשובה לשאלה אם אני צריך להיות שחקן או לא".

 

ומה הגורל ענה לך?

 

"גיליתי שיש מצב שעם ההכשרה הנכונה אני יכול להיות בעתיד שחקן, שזה יכול לקרות. זאת הייתה החלטה די אמיצה".

 

באיזה מובן אמיצה?

 

"במובן הזה שיש לי כבר עבודה וזאת החלטה מודעת לוותר עליה עכשיו, או לפחות להוריד הילוך כדי להשתפר באמת, וזה לא שמישהו מבטיח לי שתחכה לי עבודה כשאני אצא משם. חוץ מזה, אחרי מספיק זמן סביב עולם הזוהר, בייחוד בגלל העבודה עם גיא פינס, ואף על פי שאני מתחבר אליו ממש בקלות וזה לא עולם שהוא זר לי, נראה לי שהגיע הזמן להתעסק בדברים קצת אחרים. לחפור פנימה, ללמוד את עצמי קצת יותר טוב. דנה איבגי צילמה את 'אור' כשהיא הייתה בשנה ג' של הלימודים. יש גם שחקנים מדהימים שלא למדו, מרונית אלקבץ ועד אפרת בוימולד, שכשאתה רואה אותה על הבמה אתה לא מאמין שהיא לא למדה את זה כמו שצריך. בסופו של דבר זה סיכון, אבל בפנים אני מרגיש שזאת החלטה נכונה. מה גם שנראה לי שכל המורים למשחק מודעים לצורך הזה שלנו להתפרנס".

 

במטבח עם אודטה

את דירת היחיד האולטרה־מעוצבת שלו, שמשקיפה על אחד מפיתוליו הסואנים של שוק הכרמל, הוא מממן, נכון לעכשיו, מעיסוקיו הלא־רוחניים. מייד כשסיים להבין שלונדון לא מחכה לו למרות שהייאוש בה הוא הרבה יותר טרנדי מסתם נוח, ארז את משרת המגיש הישראלי באם־טי־וי ואת תוכניתו "Switched On", וחזר ארצה כדי להנחות אותה מאולפן ציוני ממוזג. משהסתיימה העונה השנייה, התקבל ככתב מן המניין לאקדמיה לטלוויזיה ע"ש גיא פינס, ומכאן הדרך להארה הייתה קצרה. למה להסתפק בסיקור שחקנים וכוכבים אחרים, כשאפשר לנסות את מזלך שלך.

 

"דווקא אוהב את השערות על חזה שלי. זה גבר גבר כזה, לא?"

 

"הנחיה זה דבר שאני מאוד נהנה ממנו", הוא נזהר מלירוק לבאר, "אבל כשחזרתי לארץ אחרי אם־טי־וי, הרגשתי קצת בצומת דרכים בנוגע למה שאני רוצה ולאן אני רוצה להתפתח".

 

אולי זה קשור לעובדה שהפכת מהיורש של עדן הראל ליורש של קרין מגריזו?

 

"בעוד שאם־טי־וי הוא מקום עבודה מאוד יוקרתי, לפחות על הנייר, אצל 'גיא פינס' אני בא במגע עם קהל צופים מאוד אמיתי. זאת בעצם הפעם הראשונה שאני נמצא בדיאלוג עם קהל של צופים שפוגשים אותי אחר כך ברחוב, נותנים פידבק, מצביעים. בלונדון אמנם שידרתי ל־120 מיליון בתי אב בעולם, אבל התחושה הייתה כאילו עשיתי טלוויזיה לחלל שחור. לא ידעתי אם רואים את זה או לא. אני גם חושב שזה לא סוד שימי תהילתו של האם־טי־וי כבר מאחוריו. כל העולם הזה של הבמה והזוהר הוא של 'גיב אנד טייק', כל הדם יזע ודמעות זה כדי לקבל בסופו של דבר חיבוק מהקהל, וזה היה לי חסר, במיוחד בלונדון".

 

יכול להיות שגם בדקת את רוב הגבולות שבן עשרה ממוצע רק היה חולם לבדוק: מאנונימיות מוחלטת לחיים עצמאיים בחו"ל?

 

"לא יודע אם בדקתי כבר את כל הגבולות שאפשר, אבל בואי נגיד שבדקתי את כל מה שעניין אותי לבדוק. זה הרי באמת משעמם נורא בקלות ורחוק מכל תוכן אמיתי, כל עניין חיי הלילה ועולם הזוהר. נדיר למצוא בו קשרים אמיתיים ונדיר להיות בו אתה עצמך לגמרי, ולשים על עצמך את כל הפסאדות האלה בכל פעם שאתה יוצא מהבית זה די מעייף. את אולי תצחקי עליי, אבל הדברים שמרגשים אותי עכשיו הם דברים כמו בישולים, החתולים שלי, פופו ולולה, ספרי מתכונים".

 

אודטה, היר איי קאם

 

"לחזור הביתה ולבשל לחברים שלי ארוחות ולראות סדרות בטלוויזיה (הנ"ל מנוי גם ל־yes וגם ל־Hot - ד"ה), זה הכיף שלי עכשיו".

 

בין בר לנינה

יש לי רעיון יותר כיפי. ספר לי, על סמך ניסיונך האישי, מי המרואיין האולטימטיבי?

 

"עפר שכטר תמיד נחמד. כשהוא מגיע לאירוע הוא מייד מושך תשומת לב ובכל זאת תמיד מפנה את הזמן ומחייך והכי עונה על הכול, שזה אחלה. יעל בר־זוהר חמודה, ראיינתי אותה פעמיים. יש בה משהו לא מתחנף, היא גם כל כך רגילה לעניין הזה".

 

ומי פחות?

 

"אורלי ויינרמן הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב'גיא פינס'. הייתה איזו מסיבת עיתונאים של סרט של מנחם גולן, 'הכתובה', שהיא משחקת בו תפקיד קטנטן של עוזרת בית רומנייה. היא איחרה בחצי שעה, והמפיק צחק ואמר שהיא מאחרת בגלל שהיא מתעכבת במספרה עם פן. ואז היא הגיעה ושאלתי אותה אם זה היה שווה את זה, כלומר הפן את האיחור, ולא רק שהיא הכחישה שהיה פן, היא גם מאוד נעלבה ממני כביכול ופשוט עמדה שם לידי ואמרה בקול רם: 'הנה בנאדם מגעיל שמוכן לעשות הכול כדי להתפרסם'. לקחתי את זה קשה, ממש. ניסיתי להבין מה לא עשיתי בסדר. וכאלה דברים אני לא שוכח. היא מייצגת בבירור את האנשים שפחות נעים לעבוד איתם. ודווקא יש בזה משהו שנותן לך פרופורציות. כי גם עם נינט זה תמיד קשה, אבל אצלה זה לפחות לא בריאיון עצמו, אלא כל המסביב. אתה יכול לחכות שעות לפעמים לאנשים האלה, שנמצאים ב'איי ליסט' הישראלי. בר רפאלי היא סוג של בית ספר למראיינים, היא פשוט כמו פוליטיקאית. אתה שואל אותה משהו אחד והיא עונה לך משהו אחר לגמרי. ווט קאן יו דו".

 

"טוב לי ואני מאושר מאי פעם"

 

מפרגן

עד שדנינו־הולט ייכנס לנעליה של דמות שייקספירית ידועה, הוא כבר הספיק לחתום על השתתפות בעונה השנייה של "הנפילים" לבית yes, דרמת פנטזיה בדיונית יומית שמפגישה בין סמי הורי, יעל גולדמן והכור הגרעיני בדימונה. דנינו־הולט מגלם בה את מאור, או בשם הכינוי של הדמות - "גבר גבר", ילד מצ'ועמם עם רזומה משפחתי מאותגר וחיים בכפר גרעיני עם כרטיס כניסה חד־כיווני. "בגלל שהוריו נטשו אותו, יש לו כל מיני אישיוז של ביטחון עצמי מעורער וצורך אדיר באהבה בסיסית ואמיתית", מסביר דנינו־הולט. "בסך הכול הוא רגיש, וכשנותנים לו קצת קרדיט, הוא פורח".

 

נחמד להתחבר שוב לבן העשרה שבך, עכשיו כשאתה מעדיף כוס תה על צ'ייסר של וויסקי?

 

"זה לא שבחיים הפרטיים שלי הייתי ילד רע. הייתי בלגניסט קצת, וזה עבר לי. יש לי תחושה שאני איראה ממזר לנצח. סמי הורי אמר לי שיש לי מבט של שד בעיניים, של מחשבות זימתיות ותככניות, ונראה לי שבגלל זה אני מתחבר למאור. אני חושב שאני צריך ללמוד לאהוב את השד הזה שהוא חלק ממני, לחבק אותו וזה".

 

למה אתה מתגעגע מתקופת לונדון שלך?

 

"להשראה שהעיר הזאת נותנת לך. למוזה שאתה מקבל מהסטייל ומהשיק ומהאמנות, ומאיך שהאנשים מתלבשים ברחוב. זה ממש עושה לך חשק להיות אמן, לצייר למרות שאתה בכלל לא יודע לצייר, ללמוד לנגן על גיטרה. צר לי על התשובה השחוקה, אבל אני לא מתגעגע למזג האוויר, אני אוהב את הקיץ".

 

איך אתה נוהג לתחזק את גופך?

 

"משתדל לא לאכול יותר מדי ג'אנק ולא לשתות יותר מדי בירות. כרגע אני בהפסקה ממכון כושר, אז בואי לא נדבר על זה. המאמן האישי שלי טס לחו"ל ואני לא מצליח לבד. חזרתי מלונדון עגלגל יותר בשישה קילו. אם אני לא שומר, אז אני מגדל כרס קטנה, אם כי אני לומד לאהוב אותה, ואני אפילו חושב שכרס זה דבר סקסי. אני חייב להאמין בזה לפחות, אחרת גורלי יהיה רע ומר. מריטת שערות? עשיתי פעם אחת שעווה לאם־טי־וי במסגרת צילומים לתוכנית על ספא בלונדון. מאוד כאב לי וסבלתי. אני דווקא אוהב את השערות על חזה שלי. זה גבר גבר כזה, לא?".

 

באיזו אישיות ציבורית אתה מקנא?

 

"אולי נשנה את זה ל'לאיזה אישיות ציבורית אני מפרגן'?".

 

שיהיה

 

"אני מפרגן למייקל לואיס על הגוף היפה שיש לו, אני מפרגן לעפר שכטר על כמות העבודה הטובה שהוא עושה, אני מפרגן לאיתי טיראן על ה'המלט' שהוא עושה ב'קאמרי', אני מפרגן לגיא פינס על שהוא קיים כבר עשר שנים ואני גם מפרגן לחשבון הבנק שלו. אני טיפוס מפרגן. לא קנאי".

 

מתאהב בקלות?

 

פעם כן. היו שוברים לי את הלב פעם בשבועיים. יש מי שאומרים שזה קצת דפק לי את הרגשות, אבל אני אופטימי. אני בזוגיות כבר כמה חודשים טובים, רק שזה אזור בחיים שלי שאני מעדיף לשמור לעצמי. אבל אני אשמח לשתף אתכן ולומר שטוב לי ואני מאושר מאי פעם".