הייתי רוני הררי

בגיל 41, עם ותק של 23 שנה בכלא, מי שהוביל את כנופיית רמת עמידר מוביל היום עגלת תינוק ונשבע שלא לחזור לפשע. טוב, היה ברור שהוא יגיד את זה. אבל איך לעזאזל יצא שעמנואל רוזן הרגיש כאילו הוא באמת מתכוון לזה?

*לכתבה זו לא מצורפים כיתובי תמונה מצחיקים, מטעמים שבא לנו להוסיף ולחיות

 

לעגלת התינוק קשור בלון אדום. יהונתן בן השנה מצווח בפנים. "תקנו לו גלידה", מצווה אבא רוני. המשימה מוטלת על בן אחותו של האב המאושר. הוא נוטל את העגלגל בידיו ויוצא החוצה למדרחוב העמוס. מבעד לשמשה שולח לעברם אבא רוני מבט אוהב; אני כמעט משוכנע שעיניו נוצצות. האישה, אורלי, מחייכת ומאשרת: "רוני הוא סופר־נני, הילד הזה הוא כל החיים שלו".

 

רוני מסמן למלצרית, מבקש קפוצ'ינו. לרגע אחד הוא מתחרט, אולי בעצם וודקה רד בול. למלצרית לא אכפת. לאשתו דווקא כן. "אורלי", מתחפש רוני לסמרטוט גברי מודרני, "אפשר בבקשה רק עוד וודקה אחת? קטנה? אחרונה?". אורלי לא מאשרת. רוני מוותר. וזה עוד כלום ליד הגילוי המסעיר שבלילה הוא זה שקם להחליף חיתולים, וביום לוקח אחריות בלעדית על שטיפת הכלים. אשכרה עיטור הגבורה על שם מרב מיכאלי.

 

הקפוצ'ינו החיוור כבר בדרך, יהונתן מלקק את שאריות הגלידה ורוני נראה לי מבסוט מהחיים.

 

הבעיה עם האידיליה הדביקה הזאת מתחילה מטר וחצי משמאל לשולחן שלנו: שני מאבטחים, שכמו תמיד אצל מאבטחים נראים כמי שמשקל כל העולם מונח על כתפיהם, משגיחים מהצד. עושה רושם שהם מתוחים, ונכון שמאבטחים לא יכולים שלא להיות, אבל אני יודע שיש להם סיבה טובה. בית הקפה נמצא ממש בלב המרכז המסחרי ברמת גן, זה ערב ראש השנה, והתנועה בחוץ ערה עד מטורפת. מבעד לשמשות יכולים העוברים והשבים להבחין שבשולחן הצדדי יושב לו עם קפוצ'ינו ובלון אדום רוני הררי, בן 41, אחרי 23 שנים בכלא וקריירה עשירה כאחד מראשי כנופיית רמת עמידר. ואני לא מתכוון למכבי רמת עמידר, שגידלה את ויקי פרץ ואלי כהן והצטיינה בעיקר במכירת משחקים, אלא לכנופיית הפשע המפוארת שמלחמתה בכנופיית פרדס כץ השכנה הולידה לפחות שישה הרוגים.

 

כך שהאיש האוהב והמחבק שלצידי הוא עבריין אחושלוקי. בדימוס, במילואים, אבל עם פנקס מלא חשבונות לא סגורים. אז המאבטחים מתוחים, אבל רוני זחוח. וגם אני, תהרגו אותי למה, מרגיש ממש בנוח במצב הזה. כשמגיע הקפה שלי - שחור, ממש לא קפוצ'ינו - אני אפילו מוצא את עצמי מזמזם בנחת "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לו מבקש נפשי". אחלה שיר.

 

לפני כמה שנים ישב רוני בבית קפה אחר, ממש לא רחוק ממקום מושבנו הפעם, כשמתנקש נכנס וריסס 28 כדורים של אם־16. עשרה מיושבי המקום נפצעו, ורוני ניצל בנס. אולי בגלל זה אני רגוע: הרי אם כבר לשבת בשולחן אחד עם פושע לשעבר, אז לפחות שזה יהיה פושע עם מזל. וחוץ מזה, אם לא יהיה לנו מזל, לפחות יהיה סיפור טוב.

 

החשוד מוכר למשפחה

אנחנו קובעים להיפגש ביום שבו נחשפת פרשת הכנופיות הניאו־נאציות בישראל. רוני מציע לי פתרון בטלפון: הוא מוכן לעקור לכל אחד מהם עין בהתנדבות, חינם אין כסף. אני מבטיח להעביר את הצעתו הנדיבה לשלטונות.

 

בפעם הקודמת נפגשנו זמן קצר אחרי שהשתחרר מהכלא. אורלי היתה אז בהריון, ורוני ליטף לה את הבטן והבטיח שזהו זה. הוא פורש מעולם הפשע ולא רואה יותר בית סוהר בחיים. אלא שזאת היתה הבטחה עם שתי הסתייגויות, ושתיהן תקפות גם היום. הוא אפילו חוזר עליהן כמעט באותן המילים של אז. סייג מספר אחת קשור למשטרה: "אני במעקב 24 שעות ביממה", הוא אומר בקול רם, על סף הצעקה. "גם עכשיו הם כאן מחוץ לקפה, משגיחים עלינו. טעות אחת קטנה והם מזיינים אותי. עמנואל, הם מתים לזיין אותי. ואני נזהר, עמנואל, נשבע לך. אפילו את האוטו אני מחנה רק בחניונים כדי לא להתפתות לחנייה אסורה. הבעיה היא שהשוטרים מחפשים כותרות ודרגות. הם רוצים סלבריטיז: אברג'יל, אלפרון, הררי. זה טוב להם. אני לא עושה שטויות, אבל אני גם לא סומך עליהם".

 

להסתייגות השנייה עוד נגיע, אבל קודם, הנה סיפור קצר על שבריריותו של החופש כשמדובר בעבריין לשעבר: לפני חודש שכר רוני כמה סוויטות במלון בטבריה. עד אז זה היה מקום הנופש הקבוע למשפחת הררי המורחבת, ורוני נהג לשלם שם הרבה, ובמזומן. 90 אלף שקל היה החשבון בנופש הקודם, לא כולל טיפים של 50 ואפילו 100 שקל לעובדי המטבח והסבלים. עכשיו, לא ממש ברור מה קרה בפעם האחרונה. כנראה שהילדים השתוללו קצת, אפילו לא ברור הילדים של מי, אבל ברור שילדים משתוללים זה לא עניין גדול במדינה שבה נערים נוהגים לדקור איש את רעהו בשביל הכיף. אלא אם מדובר במשפחת הררי.

 

השוטרים דפקו בדלת. הרבה שוטרים, עם צו חיפוש לנשק. אתם שומעים טוב: הילדים השתוללו, והם באו לחפש נשק. כמו שאתם כבר מנחשים, אפילו אקדח מים לא היה שם. רגע לפני שהמבצע הנועז הסתיים ומפקד המשטרה חזר לחפש אנסים ורוצחים אמיתיים, הוא לקח את רוני הצידה ולחש לו: "לא חשבנו באמת שיש כאן משהו. אבל המנכ"לית של המלון היתה בלחץ מכם והזעיקה אותנו".

 

את חופשת ראש השנה כבר עשה הררי במקום אחר. למלון ההוא בטבריה הוא לא יחזור יותר לעולם. בהזדמנות הקרובה הוא גם מתכוון להתקשר לבעלים של הרשת שהמלון שייך אליה, ולספר לו על מנכ"לית אחת ועל מלחמתה בסופרנוס. מוסר השכל: לפעמים כשקוראים לשוטרים, הם דווקא באים מהר. ועוד מוסר השכל אחד: אם בא לכם לעשות את החג הבא במלון בטבריה, תשמרו על הילדים. אם הם ישתוללו, יבוא שוטר.

 

אז רוני עוד פוגש שוטרים, אבל כבר שנתיים שהוא רואה אזיקים רק בסרטים. רק שיש, כאמור, עוד סייג להבטחה הנחרצת שלא לחזור למקום שבו בילה יותר ממחצית חייו. זה קשור לעמיתים לשעבר. הוא מסביר את זה לאט וברור, בוחר כל מילה בקפידה. בקפה משתרר שקט, ובעור שלי משתררת צמרמורת. "אני לא מחפש מלחמות", הוא אומר. "רוני הררי לא סמרטוט ותמיד יהיה לו כוח, אבל רוני הררי לא רוצה יותר לגרום סבל ולא רוצה לפגוע באף אחד. אלא אם יבוא הקונילמל שינסה אותו. זה ברור שרק טיפש יתעסק עם רוני הררי, אבל ברור גם שיש טיפשים. וברור גם מה קורה להם: הם מתאיידים. אז אני מקווה ומתפלל שאף אחד לא ינסה אותי. מקווה ומתפלל".

 

בשולחן שלידנו יושבת אתי, אחותו של רוני. לפני כמה שנים רצחו עבריינים את הבן שלה, אייל. הוא היה בן 16 ונרצח בדרכו לבית הספר. החשד נפל מיד על כנופיית פרדס כץ המתחרה. אתי מאזינה לנאום הקונילמלים ובוכה. "יימח שמו וזכרו של מי שרצח אותו", היא אומרת.

 

אתי יודעת מי עשה את זה, ויודעת שגם רוני יודע. אבל זה גם הרגע שבו האווירה הפסטורלית בקפה מתחממת, ולא בכיוון הנכון: רוני דופק על השולחן וצורח עליה שתסתום את הפה. עלי הוא מצווה שאפסיק לכתוב. אין דבר בעולם שמרגיז ומעציב אותו יותר מהרצח הזה. הוא בוכה כשהוא נזכר באייל, אבל גם יודע שלחזור לשם זה לחזור למקום שבו הוא לא רוצה להיות יותר. גם אני לא רוצה להיות קונילמל, ועובר מיד לשאלה הבאה. האווירה בקפה חוזרת לנעימותה. אפילו אורלי מתרצה ומאשרת פתאום לרוני עוד כוסית אחת של וודקה. קטנה. אחרונה.

 

דפדף את האויב

הוא הכיר את אורלי לפני 12 שנה, כשהקפיצה את אחותו אתי לביקור בכלא. אלה הנישואים השניים שלו, אבל "את אשתי הראשונה לא ספרתי. יש לי ממנה שני ילדים גדולים ועוד 30 הפלות מנשים אחרות". את אורלי, לעומת זאת, הוא ממתג לצד הקב"ה בכבודו ובעצמו: "יש בעולם שני דברים שאני לא יכול עליהם. אלוהים ואורלי". והוא לא מגזים. בשנתיים האחרונות, מאז השחרור, יש שלושה אנשים שנצמדים אליו כמו צל 24 שעות ביממה: שני מאבטחים ואורלי אחת. אז או שאני תמים ואהבל, או שיש כאן סיפור אהבה בלתי נתפס.

 

מחוץ לקפה חונה ב.מ.וו 750 נוצצת כביום היוולדה. רוני קנה אותה לאורלי במחיר מציאה של מיליון שקל. הוא מלטף את האוטו בגאווה, מספר ששבועיים לקח לו ללמוד את כל הפטנטים והלוויינים בילט־אין שלה. רק מה, אורלי בכלל מעדיפה ג'יפ. בעיה? אולי שלכם, לא של רוני. הב.מ.וו תימכר בקרוב במחיר הפסד של 850 אלף שקל, וג'יפ מרצדס עם 12 צילינדרים — שעולה 1.7 מיליון אבל יימכר לרוני במחיר מצחיק של 1.2 מיליון — כבר נמצא בדרך מגרמניה לישראל. עכשיו תוסיפו לזה את הסירה החדשה שעוגנת בכנרת (ורוני מעיר: הכי גדולה מכל הסירות בכנרת), שעל סיפונה שני כתרים ושמה בישראל "פרינס ג'ונתן" על שם התינוק, ובטח תצליחו להבין טוב יותר את המונולוג הבא של בעל ואב השנה.

 

"אני אומר לך באלף אחוז", אומר לי רוני באלף אחוז, "שאם לא אורלי והילד, לא הייתי פורש מהפשע וכן הייתי ממשיך לעשות נזקים לכל העולם. יש לי אישה יותר חזקה ממני, וזה המזל שלי. היום אני כמו סוס פרא שיש עליו שליטה. שליטה מוחלטת". ואורלי, בחיוך מקסים של 1.2 מיליון שקל, מוסיפה: "אם לא אני, הוא היה מדפדף מכאן כמה אנשים".

 

טוב, ברור לי שהגענו לנקודת משבר בכתבה. אני מדבר על עבריין צמרת שהתרכך והפך למאהב מושלם ולאב לדוגמה, ואתם חושבים על הכסף. אם רוני כזה מתוק וישר, מתרחק מרע ומפשע - ואם אמא שלו היא לא בדיוק שרי אריסון - מאיפה הכסף למרצדס, לסירות בכנרת ולסוויטות בבתי מלון חמישה כוכבים? ורוני עונה: "אני עובד. אני לא רואה חשבון ולא עורך דין, אבל אני גם לא אברהם הירשזון. אני עובד. לקחתי את התחום של מיחזור בקבוקים, קרטונים ופלטות עץ. כל אזור הצפון בידיים שלי. חוץ מזה אני בשוק האפור. יש לי Change שעובד יפה, חוקי, עם רישיון מבנק ישראל, אבל בלי השם שלי עליו".

 

אני מנסה לחזור אחורה לעסקי המיחזור, אבל רוני חותך. "עזוב אותי מהסיפורים על משפחות הפשע ועל הקרבות של מיחזורי הבקבוקים. אני מתרחק מהפשע, עושה רק מה שמותר. לא מחפש הרפתקאות. נכוויתי מספיק. מה יצא לי מכל זה? רוב החיים ישבתי בכלא, וכשהייתי בחוץ הייתי מסטול מסמים, זומבי, נוסע במכוניות מפוארות ולא מסוגל ליהנות מכלום. היום אני יודע ש־100 מליון דולר ו־100 אלף דולר זה אותו דבר. אתה קונה איתם את אותו הסנדוויץ'. לא שווה יום אחד בכלא, הכסף הזה".

 

אני שואל אותו אם לא קשה להשתחרר מתדמית האיש שכולם רועדים ממנו, ולהפוך ללפלף מחתל תינוקות ושומר חוק. "רוני הררי לא לפלף ולא פחדן", אומר רוני הררי. "רוני הררי נולד וימות איש אמיץ ועם כוח. לאף אחד אין ולא יהיה את האומץ לבוא ולצחוק לי בפנים. אבל רוני הררי גם הבין ולמד משהו בחיים.

 

"לא מזמן השתחרר מהכלא עבריין מוכר מאוד, אחד מהסלבריטיז שאתם מטפחים בתקשורת. הוא ישב אצלי בבית לילה שלם ובכה כמו ילד. מת מפחד, מה יהיה ומי יחסל איתו חשבונות. עשיתי לו סולחה עם המשפחה שהוא פחד ממנה. הוא בחור טוב בסך הכל, רוצה לחיות. הגיע אלי עם 12 מאבטחים. 12, אתה שומע? זה 300 אלף שקל לחודש. אמרתי לו, השתגעת? מספיק לך ארבעה מאבטחים. לא צריך יותר. תראה אותי, אני עם שניים מסתדר מצוין. ארבעה יעשו את האפקט, יבינו שלא כדאי להתעסק איתך. עכשיו לך ותתחיל לחיות".

 

נולד לדקור

רוני גנב את המשאית הראשונה שלו בגיל 10. רגע לפני שאתם מצקצקים בלשון תנו קפיצה קטנה לשכונה שבה גדל בפרדס כץ, לא רחוק מקניון איילון. חברה אפאתית ואכזרית שמרשה לשכונות כאלה להתקיים בפאתי הערים שלה, שתבוא בטענות גם לעצמה. לא רק לגידולי הפרא שצמחו שם.

 

"כולם רעדו ממני", הוא מספר בצחוק גדול מאוד ומר מאוד, "כבר בגיל 10 הייתי אימת השכונה. היו עלי כתבות ב'העולם הזה' עוד לפני שהיה מותר להגיד את השם שלי. בגיל 16 וחצי כתבו שאני האיש הכי מסוכן באזור. שאין חזק ממני. הכינוי שלי היה 'הפנתר'. למרות שלא חיפשתי פרסום וכותרות כמו הפושעים של היום, אהבתי את זה. הייתי ילד אמיץ, וכדי להיות פושע - כדי להיות משפחת פשע אמיתית - היית צריך ביצים בתקופה ההיא. היום צריך כסף ודאווין. אני, גם אם 20 היו באים עלי, לא הייתי בורח".

 

איך, רוני? איך? אתה הרי קטן, צנום, לא נראה כמו מישהו עם כוח פיזי

 

"מה איך? הייתי דוקר אותם, עמנואל. כל מי שהתקרב יותר מדי, היה מתעורר אחרי יומיים בבית חולים, ולא מבין: אה, לאיפה נעלם לי הטחול? מה קרה לכליה שלי? עשיתי המון שטויות, המון. היום כשאני חושב על זה, בא לי להקיא על עצמי. אתה יודע, בכלא ראיתי כל מהדורת חדשות וקראתי את כל העיתונים. נשבע לך, הייתי קורא על האמהות האלה שדקרו להן את הילד, ובוכה. ממש בוכה. זה נורא מה שקורה כאן, אני לא מסוגל יותר לקרוא עיתונים מרוב שכואב לי הלב".

 

רוני, אתה בטוח? אתה?

 

"עמנואל, תקשיב לי. אני שומע אותך ואת החברים שלך מייללים בתקשורת, מה עושים עם האלימות הזאת, עם הדקירות, עם הסכינים. אני אגיד לך מה עושים: לך תתקשר לאבי דיכטר, ליולי תמיר, לאהוד אולמרט, למי שאתה רוצה. תגיד להם שרוני הררי מתנדב ללכת בין בתי הספר, אחד אחרי השני, מצידי כל יום, ולהסביר לילדים על החיים המחורבנים שלי. לספר להם איך רוני הררי שרף חצי מהחיים שלו בגלל שטויות, איך זה לא שווה כלום, לחיות בין דקירה לדקירה ובין פס לשורה. תנו לי, אני אדע איך לדבר איתם. לא יהיה אחד שישמע אותי ולא יקבל את הזעזוע של החיים שלו. אני רוצה להסביר, תנו לי להסביר להם. אני אעשה את זה הכי טוב".

 

רוני עוצר לרגע. יש תקרית בבית הקפה. שתי גברות אשכנזיות אומרות משהו על הרעש וחוסר התרבות במקום, ויוצאות החוצה. מישהי נעלבת ורודפת אחריהן: "מה אמרת? בואי הנה, תגידי את זה שוב. מי את יא זונה, אני אראה לך". רוני בולם אותה. "שבי בשקט, שתי קפה, תנוחי. עזבי אותך. בשביל מה? תני לה לדבר, מה קרה?".

 

לא, הוא לא אמא תרזה ולא המלאך גבריאל. אבל בדרך הביתה אני חושב על ההצעה שלו בשירות ההסברה והחינוך, ואני אומר לכם: זה גאוני. פשוט גאוני. אתה שומע דיכטר, את שומעת יולי, קחו את רוני הררי לסיבוב הרצאות בבתי הספר. "רוני הררי נגד האלימות". זה יהיה יותר קריאטיבי מקמפיין יקר, יותר נוקב מנאום של דיכטר בכנסת ויותר מצמרר מגילוי של אושרת קוטלר. 23 שנים החזקתם אותו בכלא, עכשיו תגייסו אותו למילואים.

 

השוטר שצעק זאב

לפני שאתאהב סופית אני חוזר לתפקידי העיתונאי ומפנה לרוני שאלה נוקבת: מי העבריין מספר אחת בישראל נכון להיום.

 

רוני הררי: "תעבור לשאלה הבאה".

 

עיתונאי אמיץ: "נו?".

 

רוני הררי: "הכל המצאות שלכם בתקשורת. העבריין מספר אחת זה לא מישהו שאתם מכירים, לא מישהו שכותבים עליו כאילו הוא בר רפאלי, ובטח לא אחד שמצליחים לפגוע בו".

 

עיתונאי לא ותרן: "רוזנשטיין? זאב רוזנשטיין?".

 

רוני הררי, בצחוק מתגלגל ומביך משהו: "הצחקת אותי. מנהיג נולד מנהיג, הוא לא יכול פתאום להפוך לכזה. אתם החלטתם שהוא מספר אחת, שיהיה לכם לבריאות. לך תברר איך התנהגו אליו בכלא, איך האסירים האחרים רמסו אותו, איך הכריחו אותו לעשות קפה ותה לכולם. כבר אמרתי לך, פעם היה צריך ביצים בשביל מנהיגות. היום צריך רק כסף ויחסי ציבור. אתם לא מבינים כלום, תאמין לי שאתם לא מבינים כלום. לא אתם ולא המשטרה".

 

האמת, אני חושב שהוא צודק. רוני הררי גרם הרבה סבל להרבה אנשים, אבל בניגוד לרבים אחרים, הוא לפחות מודה בזה. מודה ומחפש דרך חדשה.

 

עוד מעט תחגוג משפחת הררי יומולדת שנה ליהונתן. אישית, אני מקווה שזה יצליח לו. שאורלי תמשיך לשלוט בסוס הפרא שלה ולהביא לאב השנה עוד ילדים, שהמשטרה תעקוב אבל לא תיטפל סתם, שהקונילמלים לא יעשו טעויות, ושהמנכ"לית מבית המלון תבקש סליחה. לא רק משפחת הררי תרוויח מהשקט הפסטורלי הזה. כולנו נרוויח.