בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם עומד להיחרב, המציאות רוגשת וגועשת, הארץ מלאה חמס, השחיתות גואה, ונח ? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת אחריו, ו...אחריו המבול...
כל אחד מאיתנו, באופן טבעי, רוצה את הכי טוב לעצמו, לילדיו, למשפחתו. אנחנו אומנם מאוד מאוד בעד אינטגרציה חברתית וחינוכית - אבל גם מאד בעד שעם הילדים שלנו בכיתה ילמדו הילדים הכי טובים, מהמשפחות הכי טובות, שכמה שיותר דומות לנו, מהעדה ה'נכונה', מהרקע ה'נכון'. בכל זאת, מה אנחנו צריכים השפעות לא רצויות על ילדינו, חשיפות מיותרות לילדים או תכנים 'מסוכנים' ? אנחנו מאד בעד פתיחות, קירוב וסובלנות...אבל רצוי לא בבית ספרנו.
אנחנו מאוד בעד עם ישראל ואהבת ישראל - אבל אנחנו גם מאוד בעד זה שביישוב שלנו תתגוררנה רק משפחות שעומדות בקריטריונים שלנו, או של ועדת הקבלה מטעמנו. אנחנו בעד ריבוי דעות וגוונים, אבל לא אצלנו ביישוב, בו יש קריטריונים מאד ברורים לאופי החיים, הלבוש, וההתנהלות הכללית.
הרצון להגן על עצמנו, משפחתנו, ילדינו והקרוב אלינו, הוא טבעי ומובן. הרצון לתת לקרובים לנו את ההגנה המרבית מהסביבה, ואת הטוב ביותר שידינו משגת בכל תחום- חינוכי, כלכלי, רוחני וכדו'- גם הוא פשוט וברור.
מתוך הרצון הפשוט הזה, ומנגנוני ההגנה מפני הסובב, החילונו לבנות תיבות נח פרטיות. כל אחד לעצמו, כל קהילה במקומה, כל יישוב בגזרתו. התמחינו בהקמת תיבות נח. סגרנו את עצמנו, וידאנו שמים לא חודרים משום פתח, סתמנו כל פרצה אפשרית, נכנסנו פנימה- ו...אחרינו המבול.
אנחנו מאוד בעד כלל ישראל, ועם ישראל. במשך כל השנים בהן בנינו את התיבות נח שלנו, גם הסברנו 'להם' והזהרנו 'אותם' והתרינו 'בהם' שאוי אוי אוי...המבול קרב. ו'הם' בעקשנותם סרבו לשמוע ולקבל...אז עכשיו זו בעיה 'שלהם', שיתמודדו עם המבול ש'הם' הביאו על עצמם, העיקר ש'אנחנו' את נפשנו הצלנו, ואחרינו המבול...
בכל אחד מאיתנו יש את נח. את הרצון לנוחות, לשקט, לשלווה, לשאנטי, לסביבה קרובה דומה, חמה, תומכת ואוהבת.
לא תמיד יש לנו כח להתעסק עם כל העולם על מורכבויותיו ואתגריו. לא תמיד יש לנו סבלנות לנהל משא ומתן עם החיים בכללותם, עם הזרמים והטיפוסים השונים, עם והדעות המגוונות,השונות והאחרות.
במשך אלפיים שנות גלות, מחוסר ברירה, עקב המציאות, וכמנגנון הגנה הכרחי, בנתה לעצמה כל קהילה וקהילה את תיבת הנח שלה, את ה'שטייטל'' שלה. לא הייתה לה ברירה אחרת- אם הייתה זו קהילה חפצת חיים.
אלא שזה כבר למעלה ממאה שנה ששבנו הביתה, קרוב לשישים שנה של עצמאות, שבעי מלחמות, טרור ומה לא- ועדיין במובנים רבים מדי עדיין לא השכלנו לצאת ממש ובאמת מן התיבה הפרטית שלנו. אולי מדי פעם אנחנו מגיחים קצת החוצה, שולחים יונה סמלית פה ושם לראות את מפלס המים, ומה המצב בחוץ, אבל ממהרים לחזור ולהסתגר איש בתיבתו.
העולים מרוסיה בתיבה שלהם, הספרדים בתיבה שלהם, החרדים בתיבה שלהם, המתנחלים בתיבה שלהם, השינקינאים בבועה שלהם, וכן הלאה תיבות ובועות, שרמת הערבות ההדדית ביניהן פוחתת והולכת, ואיתה שותפות הגורל ושותפות היעוד.
אנחנו לא מאשימים. נח באמת היה צדיק. לא הייתה לו ברירה. זו ההוראה שהוא קיבל, וזו הייתה הדרך היחידה לשרוד בעולם מושחת. אלא שבסופו של דבר ובמבחן התוצאה, לאחר המבול, צדיקותו של נח מתגוללת איתו כשיכור באהל – "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית, ט' כ"א).
נח מתבזה, ילדיו משפילים אותו, ורק בקושי מצליח בנו שם, להציל במשהו את כבודו האבוד והמחולל. בסופו של דבר מתברר לנח שעם כל הסלקציה שנעשתה בכניסה לתיבה, עם כל ועדות הקבלה שבחנו מי ראוי להיכנס לתיבה, חדרו לתיבה גורמים מסוכנים, ולא סתם גורמים - אלא בניו שלו.
אפשר לקחת את סיפורו של נח לכיוונים ומסקנות שונות משונות ומגוונות. אחת מהן היא שזה שאתה צדיק - זה לא תעודת ביטוח בפני כלום. שזה שברחת מהמציאות והסתגרת בתיבה שלך - זה לא מבטיח שהמציאות לא תרדוף אחריך אל תוך התיבה. מבעיות לא בורחים- עם בעיות מתמודדים. עוד שבוע אברהם אבינו יעשה לכולנו בית ספר איך מלמדים זכות וסנגוריה אפילו על סדום ועמורה. אברהם לא בונה תיבה. ההיפך - הוא פותח את האהל יותר ויותר - שכמה שיותר יבואו, יכנסו, יברכו, ויכנסו תחת כנפי השכינה.
כל אחד מאיתנו הוא נח קטן, עם תיבה קטנה , של 'שלום עליך נפשי', של 'לי זה לא יקרה' של 'אחרי המבול'.
נח ופרשתו - צדקותו ותיבתו, יינו ושכרותו, עלייתו ונפילתו , ניצבים מולנו כמידי שנה, ומציבים בפנינו את כל סימני השאלה ותמרורי האזהרה – על הדרך והשיטה, על מכלול ההתמודדות עם החיים, ומחיר ההסתגרות בתיבה.