הסכין חרץ שביל ארוך בפיתה והיא פערה מולי פה חלול וחום. סנדביץ' אני מכין לבתי הענוגה. טבלתי את הכפית בצנצנת השוקולד והחילותי מסייד בממרח את הפינות. לפתע עצרתי. סוגיה הרת גורל טרדה את מוחי: למרוח בשוקולד מצד אחד או משני הצדדים? מילה קטנה ורעה ירקה ספקות בתוך המצפון שלי. קלוריות.
רשמית, רבותי, אנחנו השתגענו. אידיאל היופי הדקיק כבר מזמן נזל לחברה הישראלית וחלחל אל הילדים שלנו. דומה שאין חטא חברתי שזוכה לגנאי גורף יותר מאשר השמנה. אנחנו נביט במלאך התמים שלנו, ונסלח לו על הכל – שיוציא ציונים גרועים, שיציק לעמיתיו לכיתה, שידבר מדי פעם בחוצפה אלינו – ובלבד שידע לרסן את הדחפים שלו בסביבת קונדיטוריות, שכן אם יתפח למימדי בוב-ספוג, אנה נוליך את הבושה?
פעם פעם, טרום עידן המסכים המרצדים בכל פינה בבית, הסטנדרטים להצלחה ולהישג היו הרבה פחות חיצוניים. החייזרים המוזרים שחיו כאן לפני עשרות שנים הציבו אידיאלים קצת שונים: שליטה עצמית בהתנהגות, הקפדה על כללים ואפילו, רחמנא ליצלן, הצטיינות אקדמית.
תודה לאל, זמנים חשוכים אלו פסו מן העולם, והאור האיר על ילד למופת חדש – יפה, רזה וממותג. שכן ידוע לכל בר-דעת שיפה מבחוץ הוא גם יפה מבפנים, לא? אגב, תבונת המאה ה-21 אף לימדה אותנו ששום דבר רע לא יקרה אם ילדינו יתחילו להיראות סקסיים כבר בגיל 10. מיני דקיק כחוטיני, חולצות שחוטות שרוולים – החיים הם פסטיבל תוסס ומפתה (הקאה מצד הקוראים תתקבל בהבנה).
והסטנדרט המוטרף הזה יצר שתי תגובות הפוכות לחלוטין בקרב הורים וילדים. היו את אלה שהפנימו את הדרישה לרזון עמוק לורידים, ואימת השומן הנחתה את ארוחותיהם ולבושם. מאידך, היו את אלה שויתרו והרימו ידיים, ונכנעו למגמה מודרנית אפלה אחרת של חברת הצריכה: פיתויי המזון המהיר ופיצויי הממתקים האינסופיים שחייכו אליהם מתוך שורות מדפים ארוכות במרכולים. השמנת היתר (obesity) התמקמה לה בצד השני של המטבע. ניגודים ניגודים שטפו את הרחובות ובתי הספר: מימין - זאטוט דוגמן, משמאל - ילד עתיר שומן.
וזה גבה מחיר נפשי נורא. העשורים האחרונים הביאו בכנפיהם לא רק גאדג'טים משובבי לב, אלא גם מחלות נפש עדכניות. בואו פשוט נרשום את המילה: אנורקסיה (ולא נשכח גם את שכנתה הפחות נפוצה, הבולימיה). בהיעדר הסטנדרט החברתי, סביר שהמכה הנוראה הזו היתה עוברת מן העולם. אז מי יכול להחזיר אותנו אל השפיות, אל שביל ההפרופורציות הנכונות? אנשי תקשורת? פסיכולוגים? תזונאים?
אולי, אבל אני ממליץ על תינוקות ועל פילוסופים.
אחד מרגעי הקנאה העזים ביותר שחוויתי בשנה האחרונה נחת עלי כשצפיתי לעומק בבני בן השנתיים מסתער בבית על מנת גלידה. הילד טבל עצמו בווניל, מתח חיוך מדושן בין שתי לחיים שמנמנות. אכל, אכל - ולא סיים עד הסוף. אני קינאתי.
קינאתי כי הבנתי עד כמה הוא עיוור לפיתויים חיצוניים ולמסרי דיאטה במדיה ולכן ידעתי שהוא יאכל די צרכו, יפסיק בשניה שישבע, ושום פיפס של אשמה לא יתערב לו בתהליך, אלא רק הנאה צרופה. אביו לעומתו, צבוע בן צבועים, לא מסוגל להסתכל עין בעין על מנת פלאפל, וכל פעם שהוא מעלה חצי קילו, הוא גוזר על עצמו יממת צום של חסה, גזר ואויר. אבוי לנו. איבדנו את היכולת להתייחס לאוכל שלנו ושל עוללינו ממקום נקי. כל כף גדושה בחומוס טעונה בימבה משמעויות פסיכולוגיות, וכל ביס מעורר ייסורי מצפון.
אין באמתחתי טכניקת קסמים שתנטרל באבחה אחת את ההתלבטויות של הורים דואגים וטובים בכל הנוגע לתזונה של ילדיהם. אוכל רק להציע לקחת צעד זהיר אחורה ולהביט על כל העסק מנקודת מבט פילוסופית.
בגדול, שתי אסטרטגיות ההתמודדות העיקריות של הורים עם נפתולי מערכת העיכול של העוללים אינן חדשות כלל ועיקר. שורשיהן נעוצים בדו קרב שניטש לפני כ-300 שנים בין שני פילוסופים ידועים, שכל אחד מהם החזיק בהשקפה הפוכה על טבע האדם: ג'ון לוק וז'ן ז'ק רוסו.
האם נבחתם פעם על בנכם "לא מקבלים קינוח עד שלא גומרים את המנה העיקרית"?. אם כן, ברוך בואכם לכנופיה של ג'ון לוק. הבריטי הנוקשה הזה דגל בהשקפה לפיה התינוק נולד כלוח ריק ("טאבולה ראסה"), והסביבה היא זו שמעצבת באופן טוטאלי את אישיותו. אמא-אבא שדבקים בגישה המעצבת הזו, יראו את תפקידם בעיקר כאוכפי כללים, ידם תהיה הדוקה על מתג הקונטרול, וכל תחינה של הפעוט לסנטימטר שוקולד החורג מקצבת הפחמימות / שומנים היומית תזכה לדחיה גורפת.
יתרונה של אסטרטגיה זו הינו בכך שהיא מודעת מראש לצורך להיערך לקרב חורמה בשלל הפיתויים של קבוצת השוקולד / במבה / ארטיק, ונשק הכפייה והענישה שלה עשוי להיות אפקטיבי לעיתים, לפחות לטווח קצר. חסרונה העיקרי הינו בכך שאינה מגייסת למאבק את רצונו הטבעי של הילד, ומתעלמת מהעדפותיו האישיות. יבוא יום והזאטוט יחגוג את יום הולדתו ה-16, או אז באמת יהיה חופשי לעשות כרצונו, ואז הוא עשוי להתמודד מול נבחרת הג'אנק פוד בלי שיש לו מוטיבציה פנימית אמיתית להתמודד עמם. בהיעדר השגחת ההורים המוקדמת, הוא עשוי להתיר את הרסן ולערוק לצד השני, אל גדת הפילים.
אבל ישנם הורים שליברליות גסטרונומית היא שם המשחק עבורם. "תאכל כמה שבא לך, חמודי" יפזמו בחיוך חם. הילדון נותר חופשי לחלוטין לקבוע את הרגלי התזונה שלו בעצמו. ירצה – יאכל. הורים כאלו הינם בנים גאים למורשתו של ז'ן ז'ק רוסו, פילוסוף ומחנך צרפתי מלא שארם ואהבת אדם מן המאה ה-18.
רוסו סבר שאין ללחוץ על הנער להתפתח לכיוון זה או אחר, שכן יש בו כוחות גדילה טבעיים ופנימיים שינווטו את דרכו. ההיגיון העמוק בגישה זו הינו שהילד שלכם חופשי לבחור לו את שגרת המזון שלו, ולכן סביר שהוא ידבק בה גם בבגרותו, ולא יזדקק לשוטר חיצוני מכל סוג שהוא.
הנאחס העיקרי באסטרטגיה זו הוא נאחס מודרני. בעבר הרחוק היתה סביבתו של הזאטוט מנוטרלת יחסית מאבוס של אטרקציות מתוקות ומלוחות, ואנשי הפרסום עדיין לא נכנסו לו לקרביים וזינקו לתודעתו מכל חור אפשרי.
בעידן הנוכחי הילד פוגש את הפיתויים בשלב מאוד מוקדם, עוד לפני שאישיותו העצמאית התעצבה באופן מלא, ולכן בהיעדר בוסים מסורים שיגנו על האינטרסים האמיתיים שלו, הוא עשוי לתפוח למימדים קובייתיים חיש קל, ולאמץ הרגלי מזון בעיתיים, שיהיה קשה להכחידם בשלב מאוחר.
אפילו כותב שורות אלו, כשל בהיותו ילד בעמידה מול קסמי המטבח המרוקאי, ועשה שימוש לרעה בחירות שניתנה לו לפשוט על המקרר כאוות נפשו. לא רציתי להיות ילד שמן, אבל היה שם יותר מדי כיף קל ופחות מדי משמעת. מן הסתם, האלמנט היחידי בתוכי שעבר דיאטה היה הדימוי העצמי.
פילוסופיה פילוסופיה, ירטון ההורה המצוי, אבל מה עם קצת תכל'ס? אל דאגה. אין שום בעיה לגזור מתוך הגיגי המאורות הגדולים כמה עקרונות פשוטים של מזון שפוי. ראשית, בשנים המוקדמות, לכו על הדרך הצרפתית – הניחו לילד לברור ולעצב לעצמו את המזונות ודפוסי האכילה המתאימים לו. בשנתיים הראשונות מודעותו למסרים תקשורתיים עדיין בחיתוליה ולכם יש עדיין יכולת לנטרל את הסביבה מאלמנטים ג'אנקיים, בלי שהדבר ייתפס על ידי העולל שלכם כטרגדיה בלתי הפיכה.
שנית, ככל שהפודינג האנושי הזה גדל, אל תתביישו להחליט על הגבלות סבירות על פי מיטב הבנתכם. חשוב שנפנים זאת ברמת העיקרון ולא ברמת הפינצטה – הורה אחד יוריד את המחסום על מחלקת השוקולדים, והאחר יבער מן השטח את הנקניקיות נוטפות הכימיקלים, אבל חשוב שלשניהם תהיה דרך עקבית ומותאמת להעדפותיו הראשוניות של הילד. כמובן שרצוי להשלים עם כך שתהיינה סיטואציות – נדירות יותר או פחות – שבהן נאפשר התרת רסן. ביומולדת מוצף מרשמלו אין הגיון בתחיבת תירס גמדי ללועו של הילדון בזמן ששאר החבר'ה בטריפ של טופי.
לבסוף, לעולם, אבל לעולם, אל תשתמשו באוכל כעונש או פרס. אוכל אמור להיות מקור של אנרגיה והנאה נטו. אם תמנעו את הגלידה המיוחלת עקב השתוללות מופרזת בשטח בנוי, או לחלופין תעניקו בריכה של קרמבו כפרס על סידור החדר, הרי שעל הדרך חיזקתם את הערך הרגשי של המזון, והצמדתם לו כל מיני משמעויות מיותרות שאין להם שום קשר להרכב הפחמימות-שומנים–חלבונים שבו. ברגע שבו האוכל הופך מקור עיקרי של נחמה או ביטחון, נסללת הדרך אל המשקל העודף ואל הפרעות האכילה.
אני מניח שאין הורה בארץ הקודש שאינו מתייסר בחיפוש אחר שביל הזהב שנמצא איפהשהוא בין ההמבורגר הנוכל והברוקולי טוב הלב. זה תלוי בילד, זה תלוי בהורה וזה תלוי ביכולת של שניהם לא להינעל על גישה אחת, ולבקר בגמישות מתונה בשתי הארצות - המגבילה והמפנקת. בתיאבון!