למדתי להקשיב לבטן שלי, היא תמיד צודקת

חשבתי שזה ילדותי. הרי לא מדובר כאן בניתוח המצב, שליפת הכלים, סידורם וראייה מרחבית של המצב הכולל. מדובר סך הכל בבטן שלי, שהיא אמנם חמודה, במיוחד עם הפירסינג המחודש בפופיק, אבל עדיין – מבינה גדולה ביחסים של בינו לבינה היא בטח לא. או שאולי היא דווקא כן?

אם יש דבר שאני סומכת עליו, או מאמינה בו, אלה תחושות הבטן שלי. וזה לא שלמדתי להסתמך עליהן כל כך מהר. חשבתי שזה קצת ילדותי, בטח לא רציונלי. הרי לא מדובר כאן בניתוח המצב, שליפת הכלים, סידורם וראייה מרחבית של המצב הכולל. מדובר סך הכל בבטן שלי, שהיא אמנם חמודה, במיוחד עם הפירסינג המחודש בפופיק, אבל עדיין – מבינה גדולה ביחסים של בינו לבינה היא בטח לא....

 

מה שכן, אני אולי לא יודעת להסביר באופן רציונלי את תחושות הבטן האלה, או למה בדיוק היא עושה את הקולות שהיא עושה, בזמן זה או אחר. אבל הבטן שלי, מסתבר, תמיד צודקת. זאת בעיה. לכן, לאחר תהליך איטי ולפעמים מדכא, של "אמרתי לך" עצמי פולני במיוחד, במשך יותר מדי מקרים כנראה, למדתי להגיד לא להלקאה עצמית וכן לתחושות הבטן.

 

תחושות הבטן שלי עובדות בעיקר בשני מישורים מרכזיים. הראשון בסיסי – "עושה לי את זה" או לא. והשני – קולות או תמרורי אזהרה שמשהו לא ממש טוב או בריא קורה בקשר/תחילת הקשר.

 

לגבי המישור הראשון, אין לי הרבה מה להגיד. כבר שאלו אותי מספיק פעמים מה הטעם שלי בגברים, וכבר מספיק פעמים תגובתי היתה *לסרוק במוח שלי* את כל ההיסטוריה הרומנטית שלי ולהבין שאין כל קשר ליניארי או אחר בין הגברים שהיו לי. היום אני מסתפקת בלהסביר את טעמי בגברים ב"מי שעושה לי גיצים". אני אמנם מסתכנת בלא להיות ממש מובנת, אבל היי, מה חדש.

 

לא כל מי שעשה לי גיצים היה חתיך-על

משמעות הגיצים היא מאוד פשוטה מצד אחד, ומאוד מורכבת מהצד השני. לא מדובר רק במראה חיצוני. מדובר בג'סטות, טון דיבור, מבט בעיניים, חיוך, בחירת מילה כזו או אחרת, דברים שגורמים לי לקבל מידע זה או אחר על האדם שמולי, דברים שגורמים לי לחייך כשאני חושבת עליו ורצון בסיסי להכיר אותו טוב יותר. לא כל (ולמען האמת, אפילו לא רוב) מי שעשה לי גיצים היה חתיך-על. ממש לא. מה שכן, כל אחד, בדרכו הוא, היה מיוחד. בעיניי. זה לא שלא ניסיתי כמה פעמים ללכת על קשר עם בחור שלא עשה לי גיצים. ניסיתי. אתם יודעים, בחורה, לחץ, עזבי אותך מגיצים, יש דברים יותר חשובים בחיים... (בעל, ילדים, כלב, שלושה חתולים וקורס מקרמה) בכל מקרה, התוצאות היו לא נעימות, בלשון המעטה. לכן החלטתי לוותר על התענוג הזה מראש.

 

המישור השני כבר יותר מסובך. לפעמים כשאני מכירה בחור חדש ולא יודעת בדיוק מה קורה ואיפה אני ממוקמת, מתחיל אצלי דיסוננס. הבטן מתהפכת לי, ומחשבות מתחילות לרוץ... איפה הוא? למה הוא לא התקשר? והוא אמר ככה, למה הוא אמר ככה? ולמה בדיוק התכוון המשורר? יש לי סלט במוח. ועוד סלט קווצ`י כזה, ששהה לילה במקרר ואיבד את כל הצורה והטעם הטוב, לא סלט אטרקטיבי למראה שמקבלים בבתי קפה. אני נכנסת לזה, ואם לעבור לדימוי אחר, שוחה בתוך ביצה של חוסר ודאות והרגשה לא נעימה. כל זה גורם לי במקום לבחון אם אני בכלל רוצה את הבחורון הזה שמולי, אם הוא בכלל טוב לי, מתאים לי וכן הלאה, רק לבדוק כמה ולמה הוא כנראה לא רוצה אותי.

 

בכל מקרה אני נשארת שם, נותנת צ`אנס. למרות שמשהו מציק לי. כי כביכול ברור לי שמה שמציק לי זו אני והשֵדים שלי, וחלילה לא הוא וההתנהגות שלו. בסוף - כמובן – כמעט בכל המקרים שבהם הרגשתי את הבלגן הזה, הבחור היה זה שנטש. ואני נותרת שם, לבד במערכה, משפילה את מבטי, לא מבינה איך הגעתי לסיטואציה הזאת בכלל...

 

נבואה שמגשימה את עצמה

אפשר להגיד שזו נבואה שמגשימה את עצמה. אם אני לחוצה ומבולבלת, אני מקרינה את זה החוצה, ולחץ הוא לא דבר מושך במיוחד. בהחלט אפשר. אבל אז אני נזכרת במקרים אחרים, התחלות של קשרים, שהיו מצוינות, שהכול זרם. שלא היו בלבלות, שהבטן לא צווחה. ואלו אם כבר מדברים על זה, היו ההתחלות של הקשרים הרציניים או שנגיד היותר מוצלחים שלי. אז מה בא קודם? הקולות בבטן או העזיבה?

 

הבטן מדברת איתי גם בקשרים ארוכים יותר. שמתי לב, במבט לאחור, שבכל פעם שאני נכנסת ללחץ, בכל פעם שהבטן שלי מתחילה לבעוט, יש דברים בגו. הבעיה היא, שהרבה פעמים לא באמת דיברתי על זה. לעשות שיחת "יחסינו לאן" או יותר נכון "מה נשתנה", כשהעד היחידי שיש ברשותי זה הבטן שלי, מה אגיד ומה אומר, לפעמים הרעיון לא מתקבל בברכה. לכן פשוט השארתי את תחושות הבטן האלה לעצמי. וכתוצאה מכך, דברים התבלגנו יותר. אני נכנסתי יותר ויותר למגננות, וכך גם הצד השני.

 

לכן החלטתי להתחיל להאמין לבטן. ויותר מכך – לפעול לפיה. אם משהו מרגיש לי לא טוב, אני לא שותקת ואוכלת את עצמי יותר, אני שמה את הקלפים על השולחן. יש כאלה שיגידו – למה? למה להתקשר לבחור שלא מתנהג יפה, למה להיות היוזמת בשיחות זוגיות, למה לא לתת לו לעשות את העבודה וכו', ואני אומרת משהו אחר. מה שבעייתי לי וגורם לי לסרטים הוא בסופו של דבר חוסר הוודאות. וכשמדברים על דברים, לרוב זה גורם להם להסתדר בצורה הטובה ביותר. וכשאני מדברת על הצורה הטובה ביותר, אני מדברת על הבהרה. שיחה בה יש שני אנשים, לא רק הבטן שלי, שנותנת כיוון לפה או לשם. אם יש בעיה, היא עכשיו גלויה, ולכן אפשר לעבוד עליה, אם שני הצדדים אכן מעוניינים לפתור אותה. ואפילו אם הכיוון הוא פרידה, זה עדיין בסדר, כי לפחות ישנה הידיעה.

 

בכל מערכת יחסים יש שני אנשים, יש שם עולם ומלואו כפול שניים. לוקח המון זמן להכיר מישהו אחר, באמת להכיר, וגם אז – לא תמיד הגיוני שבאמת תכיר אותו, על כל רמ"ח איבריו. או יותר נכון שתצליח לראות אותו, כפי שהוא באמת, מעבר לסרטים בהם אתה מתמצא ונמצא. אבל כל מה שנשאר לנו לעשות זה לנסות. והדרך לנסות היא פשוטה – לדבר. להכניס את האדם שמולך לסרטים שלך, ולתת לו להרגיש מספיק בטוח לתת לך להיכנס לסרטים שלו. בשורה התחתונה, מי שיעזוב מוקדם מדי כנראה לא היה צריך להיות שם מלכתחילה, ומי שישאר – השמיים הם הגבול...