תופעה מוכרת – גם אם מצערת - היא, שאנשים מסוגלים לבצע מעשים הנוגדים את עמדתם המוסרית העקרונית, ובה-בעת להתנער מאחריות מוסרית להם. ואמנם, לפי הספרות הפסיכולוגית המחקרית, "צביעות מוסרית" היא יכולתו של היחיד להחזיק בעמדה או בדעה מסוימת, אך לנהוג בפועל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עמדה זו.
האם ההערכות השיפוטיות שאנשים מעניקים לפעולותיהם ולמעשיהם הלא-מוסריים יהיו שונות מההערכות והשיפוטים שיעניקו לאותם מעשים עצמם, אם יעשו אותם אנשים אחרים? ואם ניקח רציונל זה צעד אחד קדימה, האם ייתכן שצביעות מוסרית תופנה לא רק כלפי יחידים אחרים, אלא תגלוש גם לשיפוטים של אנשים כלפי קבוצות שבהן הם חברים? על שאלות אלו מנסים לענות פיירקרלו ולדסולו (Valdesolo) ודוד דסטנו (DeSteno) במאמרם שהתפרסם בכתב-העת Psychological Science.
קבוצות שאנשים שייכים אליהן מכונות בפסיכולוגיה החברתית in-groups, וההשתייכות אליהן עשויה להתבסס על כל פרמטר, כגון קרבה משפחתית, עיסוק, אמונה דתית, מגדר או חברוּת אישית. קבוצות שהפרט אינו שייך אליהן מכונותout-groups.
ייתכן, אפוא, שאנשים החולקים קבוצת התייחסות ישפטו באופן מקל יותר מעשים לא-מוסריים שביצעו חברי קבוצתם, בהשוואה לשיפוטם כלפי אותם מעשים עצמם שביצעו אנשים השייכים לקבוצות אחרות. הרציונל העומד בבסיס השערה זו הוא, שההשתייכות לקבוצה מהווה מקור חשוב להגדרה עצמית, ולכן לאנשים יש אינטרס ברור להגן על "קדושת" הקבוצה.
כדי לבחון שאלות אלו נערך הניסוי הזה: 76 משתתפים חולקו באופן אקראי לארבע קבוצות. משתתפי כל הקבוצות התבקשו לשפוט את מידת ההגינות המוסרית של אותה הפעולה.
למשתתפי הקבוצה הראשונה נאמר שעל עוזר המחקר המנהל את הניסוי לבחון את ביצועיהם של משתתפים רבים בשתי מטלות שונות: המטלה "הירוקה", הכוללת מילוי שאלון קצר ואורכה כ-10 דקות, והמטלה "האדומה", הכוללת פתרון בעיות לוגיות מורכבות ואורכה כ-45 דקות.
עוד נאמר להם, שלא עוזר המחקר ישבץ את המשתתפים בקבוצות השונות, אלא שחלק מהמשתתפים מתבקשים לסייע לו, ולכן ניתנת להם האפשרות לשבץ את עצמם וכמה משתתפים נוספים לביצוע המטלה הירוקה. שאר המשתתפים ישובצו לביצוע המטלה האדומה. כמו כן ניתנה להם האפשרות להשתמש בתוכנת מחשב שתשבץ אותם ומשתתפים אחרים באופן אקראי לביצוע המטלות.
לאחר שהמשתתפים קיבלו החלטה על אופן השיבוץ, הם השיבו על שאלון שכלל כמה שאלות מסיחות וביניהן שאלת המפתח: "דרג את מידת ההגינות שבה נהגת".
משתתפי הקבוצה השנייה התבקשו לצפות בפעולותיו של משתתף מחקר שהתבקש לשבץ את עצמו או משתתפים אחרים לביצוע המטלה הירוקה או האדומה או להשתמש בתוכנת מחשב לשם כך. בלא ידיעתם של משתתפי קבוצה זו, הלה היה לא אחר מאשר עוזר מחקר ששיתף פעולה עם החוקרים.
כל משתתפי הקבוצה השנייה צפו בו קורא את ההוראות ולאחר מכן משבץ את עצמו למטלה הירוקה, ומשתתף אחר למטלה האדומה, זאת כשהוא בוחר ביודעין שלא להשתמש בתוכנת המחשב המשבצת משתתפים באופן אקראי. גם משתתפי הקבוצה השנייה השיבו על שאלון, שבאחת משאלותיו הם התבקשו לדרג את מידת ההגינות שבה נהג "משתתף המחקר".
כדי לבחון אם תופעת הצביעות המוסרית מתגלית לא רק ברמת הפרט אלא גם ברמת הקבוצה, נוצרו קבוצות הניסוי השלישית והרביעית. משתתפי קבוצות אלו התבקשו לשפוט פעולה לא-מוסרית שביצע משתתף מחקר (שגם הפעם היה משתף פעולה של החוקרים) אשר היה חבר קבוצת הפְּנים (in-group) שלהם או חבר בקבוצה אחרת (out-group).
תפעול קבוצות ההתייחסות נעשה באופן המחמיר ביותר על-ידי שימוש ב"קבוצות מינימליות" (minimal groups) (ראו מסגרת). אם ניתן יהיה להראות שצביעות מוסרית מתפתחת גם בקרב קבוצות מינימליות, ניתן יהיה להכליל תופעה זו באופן ודאי לרמת הקבוצה, וכך לטעון שהיא מושרשת עמוק בטבע האנושי.
המטלה של משתתפי הקבוצה השלישית והרביעית היתה זהה לזו של חברי הקבוצה השנייה, אלא שיחד עם הנבדק ישבו בחדר שני נבדקים נוספים, אשר בלא ידיעתו היו משתפי פעולה. בשלב הראשון מילאו המשתתפים שאלון שבו התבקשו להעריך את מידת השכיחות של אירועים מסוימים. בשלב השני נאמר להם אם העריכו הערכת-יתר או הערכת-חסר את שכיחות האירועים.
השלב הבא של הניסוי היה זהה להליך שעברו משתתפי הקבוצה השנייה, פרט לכך שלמשתתפי הקבוצה השלישית נאמר שהמשתתף שבו יצפו העריך הערכה (חסר או יתר) דומה לשלהם (in-group), ואילו למשתתפי הקבוצה הרביעית נאמר שהמשתתף שבו יצפו העריכו הערכה (חסר או יתר) שונה משלהם (out-group).
מניתוח ממצאי הניסוי עולה, כי אנשים נהגו בצביעות מוסרית ברמת הפרט: כששפטו את ההגינות של מעשיהם הלא-מוסריים (שיבוץ עצמם למטלה הירוקה), הם נהגו בסלחנות רבה יותר מאשר כששפטו את ההגינות של מעשיהם הלא-מוסריים של אנשים אחרים.
ממצא מעניין במיוחד הוא, שצביעות מוסרית זו גלשה גם לרמת הקבוצה: אנשים נטו להקל בשיפוט מעשיהם הלא-מוסריים של אחרים אם הללו השתייכו לקבוצת הפְּנים שלהם, בהשוואה לשיפוט פעולות לא-מוסריות של אנשים אחרים, כשאלה השתייכו לקבוצת-החוץ שלהם. ממצאים אלה מלמדים ששיפוט מוסרי הוא תלוי-הֶקשר, ושימור הדימוי העצמי מאפיל על שיפוטים מוסריים הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה.
השימוש שנעשה במחקר זה בקבוצות מינימליות מושתת על ממצאים שהעלו פסיכולוגים חברתיים עוד בשנות השבעים, ולפיהם הנטייה האנושית לחלק אנשים לקבוצות ולהבחין ביניהן היא כה חזקה, עד שאנשים מפתחים העדפות לחברי קבוצת הפְּנים שלהם גם כאשר אין שום בסיס לחלוקה, אלא החלוקה היא נומינלית ואקראית בלבד!
באחד הניסויים הקלאסיים שהדגימו תופעה זו, הועברה בחדר מלא אנשים שלא הכירו זה את זה קופסה ובה פתקים המסומנים "א'" ו-"ב'". כל אדם התבקש לבחור פתק, והאנשים התחלקו לקבוצות על בסיס הפתקים שבחרו באופן שרירותי. לחברי שתי הקבוצות היה אסור לשוחח או לתקשר עם חברי קבוצתם או עם חברי הקבוצה האחרת.
כלומר, השייכות לקבוצה היתה נומינלית לחלוטין. כעבור פרק זמן התבקשו המשתתפים להעריך את חברי קבוצתם ואת חברי הקבוצה האחרת על פי כמה קריטריונים. למרבה ההפתעה התברר, כי אנשים מעריכים במידה רבה יותר את חברי קבוצתם (נותנים להם ציונים גבוהים יותר) מאשר את חברי הקבוצה האחרת על פי כמה קריטריונים, אף שהחלוקה לקבוצות היתה שרירותית. קבוצות אלו, שנוצרו באופן שרירותי ובלא כל בסיס לחלוקה, מכונות קבוצות מינימליות.
ד"ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית. פורסם במגזין "גלילאו"