כך נולדה ההבנה בין הרופאים לרבנים בקביעת זמן מוות

כבר ב-86' פסקו הרבנים הראשיים כי מות המוח הינו מוות לכל דבר, ואימצו בכך את פסיקתו של הרב משה פיינשטיין. אלא שהרבנות העמידה מספר דרישות שעליהן להתקיים בעת קביעת המוות המוחי ומחלוקות נתגלעו בינה לבין הרופאים סביב אותן דרישות. עכשיו, עם הצעת החוק החדשה, נראה כי המחלוקת מגיעה לסיומה

הבוקר התבשרנו על הבנה חדשה והיסטורית בין גורמי הרפואה והחוגים הדתיים (ראו מסגרת) בדבר קביעת זמן המוות. בכך יתאפשר לאוכלוסייה גדולה של מאמינים, שנמנעו עד כה מלתרום אברים מסיבות הלכתיות, לעשות זאת. מה קדם להבנה זו, שעתידה להפוך לחוק בישראל ולמה לקח כל-כך הרבה שנים עד שתימצא הנוסחה המפשרת בין שני הצדדים?

 

הרבנות הראשית נתנה תוקף הלכתי לתרומת אברים כבר ב-86' בפסיקתם של הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב שפירא והרב אליהו שאישרו את פסיקתו של הפוסק הגדול הרב משה פיינשטיין, זאת בתום שבוע אינטנסיבי של לימוד ודיון.

התוקף ההלכתי לתרומת אברים שנתנה אז הרבנות הגדיר את המוות המוחי כמוות לכל דבר וקבע כי בעיני ההלכה, המוות המוחי הוא מוות של כל המוח ובכלל זה, מוות של גזע המוח ומרכז התפקוד של הנשימה העצמונית. מכאן שאדם שמת מוות מוחי, ניתן לתרום את אבריו ומדובר באחת המצוות הגדולות.

 

ההסכמה ההיסטורית והמשמעותית עליה התבשרנו היום, היא בהליך הפרוצדוראלי של קביעת המוות המוחי.

 

הצעת החוק שקירבה בין המחנות

הרבנות התנתה את האישור ההלכתי, בהימצאותו של איש אמון מטעמה, רב או אדם שהוסמך על ידה, בצוות הקובע את המוות המוחי. דרישה זו נדחתה על הסף במשך כל השנים שעברו מאז על ידי הרופאים שתהו - מדוע רב צריך לאשרר את עבודתם והשוו את המצב לרופא המאשר למשגיח הכשרות, בבית החולים, כי חדר האוכל עומד בתנאי הכשרות.

 

כעת נמצא שביל הזהב בדמותו של "חוק קביעת מוות מוחי", אותו יזם ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) ויועלה בפני ועדת השרים בתחילת השבוע הבא. על-פי הצעת החוק, חברי הצוות שיקבעו את המוות יהיו רופאים שאינם מטפלים לא בחולה לגביו יש לקבוע את המוות, ולא בחולה הזקוק להשתלה. הרופאים שיהיו חברים בוועדת הבדיקה יעברו הכשרה ספציפית בדרישות הדתיות, של כל אחת מהדתות, לצורך קביעת המוות. בכך תוותר הרבנות על דרישתה לנציג מטעמה שייקח חלק בתהליך.

 

דרישה נוספת שהעמידה הרבנות היא לביצוע מבחנים מאשררים למבחנים הקליניים שמבצעים הרופאים לצורך קביעת המוות המוחי. עד כה נעשה שימוש במבחנים רפואיים שונים שבוצעו על ידי הרופאים ובכך נקבע המוות המוחי. הרבנים טענו כי יש לבצע בדיקות נוספות באמצעות מכשירים אלקטרוניים מדויקים, בהנחה כי הרופאים הם בני אדם, וחלילה יכולים לטעות. עמדת הרבנות זוכה כעת לעדנה, ומכשירים שונים אכן ישולבו במבחנים לקביעת מותו של אדם. בכך, מסייעת ההתקדמות הטכנולוגית לפתור את הבעיה ההלכתית.

 

כמו היום, גם לאחר שיכנס החוק לתוקפו, תהיה משפחת הנפטר המחליטה הבלעדית לגבי תרומת אבריו. כמו היום, תוכל המשפחה לפנות לאיש דת כרצונה, על מנת לקבל את אישורו.

 

יחד עם זאת, ברור שהכרזת הרבנות כי תרומת האברים היא מצווה וכי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר, תגדיל בצורה משמעותית את מספר התרומות ותקטין בצורה דרסטית את חששן של המשפחות לעשות זאת.

 

ומי לא מיישר קו? הרב אלישיב

אולם לא כולם, כך מסתבר, אומרים כן להצעה המתגבשת. גם לאחר שפסקה הרבנות בעניין בשנת 1986, עדיין ישנם רבנים, דוגמת הרב אלישיב, הפוסקים כי רק הפסקת פעולת הלב היא מוות. אבחנה זאת הינה הרת אסון לחולים רבים הזקוקים להשתלה מכיוון שחלק גדול מהאברים ניתנים לשימוש רק במקרה של מוות מוחי. היות ובין המוות המוחי לבין הפסקת פעולת הלב יכולות לעבור שעות, קיימת סכנה שאברים אלה יתכלו ולא ניתן יהיה להשתילם בחולים שכל-כך זקוקים להם. חשוב להדגיש, כי בשעות האלה לא ניתן להחיות את האדם, הוא מת, ומצבו בלתי הפיך, בשעות אלה, אבריו יכולים להציל את חייהם של רבים.

 

כעת, משההליך לקביעת מוות מוחי יהיה מוסכם הן על הרבנות והן על הרופאים, יוכלו רבבות מהמגזרים החרדיים והדתיים, כמו גם ציבור שומרי המסורת לענות לקריאה לתרום אברים ובכך לקיים מצווה גדולה של הצלת חיים.