עד שהגבר יפריד בינינו

כל אחד מהגברים איתם יצאתי ערב לי בשל קסמו המיוחד, אבל איש מהם לא היה, אף לא בחצי מדרגה, מעל אחת מחברותיי. מעולם לא אמרתי זאת בקול לאיש מהם, אבל הם ידעו את מקומם: אם חברה צריכה אותי, אתה מיד הופך לתוכנית ב'. אבל מסתברר שגם לחברות יש תפוגה

יצאתי עם כך וכך גברים ב-24 שנותיי, כל אחד ערב לי בשל קסמו המיוחד, אבל איש מהם לא היה, אף לא בחצי מדרגה, מעל אחת מחברותיי. מעולם לא אמרתי זאת בקול לאיש מהם, אבל הם ידעו את מקומם: אם חברה צריכה אותי, אתה מיד הופך לתוכנית ב'. לא מפני שאני מזלזלת בהם או לא אכפת לי מספיק, אלא משום שאני מאמינה שחברות קודמת לכל.

 

רוב חברותיי הולכות איתי עוד מימי ילדות. יש ביניהן שמלוות אותי למעלה מעשר שנים, ויש כאלה שקצת פחות. אנחנו מספרות זו לזו את הכל, ימי הרווקוּת שלנו עוברים יחד. כשיוצא, אנחנו נפגשות, יוצאות לשתות ולענטז עד שסוגרים את המועדון התורן. מעבירות את הדרך עד לדירתה של אחת הבנות במונית, בצחקוקים חסרי הגיון ועם זאת כל כך נכונים לאותו הרגע. כשלא יוצא, אנחנו מעבירות כל דקה פנויה בשיחות נפש בטלפון על כל נושא בעולם. אנחנו יודעות שנהיה זו לזו לעד.

 

אבל לתדהמתי גיליתי שגם במקרה זה, כמו במקרה של "אהבה לנצח נצחים", "לעד" היא מילה שהגדרתה לחלוטין שנויה במחלוקת. מסתברר שיש גם לנצח תאריך תפוגה.

 

הבנתי שהם כבר מדברים על חתונה

בשנה שעברה חשבתי שהבטחתי לעצמי חלקה קטנה בגן עדן: הכרתי בין חברה טובה מזה עידן ועידנים לבין ידיד שהכרתי לא מכבר בעבודה. כנראה עשיתי עבודה נפלאה, כיוון שהיחסים ביניהם המריאו מהרגע הראשון שהכירו, ובעודי כותבת מילים אלו, הם עדיין ברקיע השביעי. אני באמת מאושרת בשבילם. שניהם אנשים טובים, ואני מאחלת להם את כל הטוב שבעולם. הבנתי מפי הידיד, כיוון שאני וחברתי הולכות על בהונות בנושא הזה עכשיו, שהם כבר מדברים על חתונה.

 

לא שאני מתחרטת על ההיכרות, ואם לשם כך הפגיש הגורל ביני לבין חברתי הטובה א' לפני כעשור, אז אני מוכנה לכבד את התפקיד שלי, לצאת מהתמונה ולקבל את המצב בהכנעה. הבעיה היא שקשה לי לקבל את זה.

 

איך ייתכן שהיא שכחה את עובדת היותנו חברות באש ובמים, חברות שמספרות זו לזו הכל כאילו היינו האחת היומן של השנייה, חברות לתמיד?!

 

מיד אחרי שהקשר ביניהם התקבע, ברגע שהכריזו על עצמם כזוג, היא פתאום שכחה שאני קיימת. לא שאני רוצה קרדיט על ההיכרות ביניהם, אני רק הייתי שליח של קופידון, אבל להיעלם לגמרי?

 

השיחות בינינו הפכו מיום ליום לחסרות בשר. היא הרגישה לא נעים לספר, ואני הרגשתי לא נעים לשאול, עד אשר הפסקנו לדבר.

 

לא נעים? מתי צמד המילים האלה הפכו להיות משהו בחברות בינינו, ועוד עד כדי כך שזה גרם לניתוק?

 

כשהסתכלתי על זה מהצד, התנחמתי במחשבה שאולי משום שאני מכירה את בן זוגה היא הרגישה קצת מוזר לספר לי פרטים על היחסים ביניהם כפי שהיינו עושות תמיד וקיבלתי את זה בהבנה. כשחלקתי את תחושותיי עם חברה אחרת, היא סיפרה לי שכך התנהגה גם מכרה שלה, לה היא ניסתה לשדך מישהו.

 

אולי כשאת השדכנית קצת קשה לדבר איתך כרגיל?

אז אולי יש בעיה עם שידוכים? אולי כשאת הופכת להיות המתווך קצת קשה לדבר איתך כרגיל, כחברה, כי את נמצאת בין השניים? אז הנחתי לנושא לתקופה והחלטתי ביני לבין עצמי שלא אקח את זה קשה מדי ובבוא הזמן הכל יסתדר.

 

אבל לא עבר הרבה זמן וחברה אחרת שלי, אותה אני מכירה קרוב לעשר שנים, הכירה בחור. אם לומר את האמת, היא רצתה להיפרד ממנו כבר מההתחלה, ואני דחקתי בה להישאר ולתת למסכן צ'אנס. הוא היה מאוהב בה עד מעל הראש. היא אמרה שזה מגעיל אותה, כי הם מכירים כל כך מעט זמן וכל ההשתפכות הרגשית לא ממש עושה לה את זה. הבנתי אותה, אבל היו לי תחושות טובות לגביו ושכנעתי אותה שתנסה למשוך את זה עוד קצת. היא נתנה לו צ'אנס, ובינתיים הם עדיין יחד. הקשר הכי ארוך שהיה לה בחיים.

 

מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שאני יצאתי ממעגל החברים שלה. לא כי זרקה אותי החוצה, אלא כי היא נהייתה משהו שאני לא מאמינה שהיא יכולה להיות. איך בחורה שעד לא מזמן רצה לשירותים להקיא אחרי כל הצהרת אהבים שלו, הפכה פתאום לדביקה ודבוקה אליו יומם וליל?

 

איך חברה לטוב ולרע הפכה להיות חברה כשאין ברירה?

איך ייתכן שהרגל של שנים של יציאה משותפת לפחות אחת לשבוע נגמר כאילו לא היה, אפילו שאנחנו גרות שני צעדים אחת מהשנייה?

 

איך ייתכן שהשיחות ביני לבינה הפכו להיות שיחות בעל כורחנו, כשאנחנו נפגשות במקרה ורק כי לא נעים?

 

איך ייתכן שחברה לטוב ולרע הפכה להיות חברה כשאין ברירה?

 

אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל נדמה ששתיהן שלפו ציפורניים וגוננו על הגברים שלהן. ממני! שמרו בקנאות על הקשר שלהן, כאילו שאני שם כדי להזיק. ממתי אנחנו מזיקות זו לזו? וגרוע מזה, ממתי אנחנו חוששות זו מזו? הרי אנחנו חברות. ייתכן שבנות יכולות להיות כלבות אחת לשנייה אבל אין איזה פריווילגיה לחברות טובות?

 

אני באמת מנסה להבין ולהיות אובייקטיבית כלפי הנושא הזה, אבל לא מצליחה. לא פעם עזבתי בחור שאיתו התחלתי לצאת רק משום שזה גזל זמן מזמן האיכות שלי עם חברותיי. איך ייתכן שאני שמה את חברותיי לפני הכל, וכשמדובר בהן, אני נשארת בצד, רק לזמנים בהם הגבר התורן איננו? יכול להיות שהתפיסה שלי לגבי חברוּת שגויה? האם "חברות לטוב ולרע" נכון רק בשעות צרה ולימי הרווקות?

 

האמת שאילו היה מדובר ביחס של החברות שלי כלפי בלבד, לא הייתי מרימה גבה אלא פשוט הייתי מבינה שאולי הבעיה היא אצלי, שאני מעוררת בהן חוסר ביטחון בשל העבר והניסיון שלי, שהן מכירות כל כך טוב. אבל גם החברות האחרות שלי מרגישות בשינוי הזה.

 

לגיטימי שכשנכנס גבר חדש לחיים, דברים משתנים ואת הופכת להיות פחות זמינה מהרגיל. אבל את לא אמורה להתחיל בבניה מחדש של חייך בהתאם לאותו בחור. אני באמת רוצה לחשוב שאנחנו מדמיינות, כי זה קצת עצוב לחשוב שהדבר היפה והיציב הזה שנקרא חברות, הקשר המופלא הזה שבנינו וחיזקנו וטיפחונו שנים כה רבות, ייעלם עם הגבר הבא שיכנס לחיינו. האם ייתכן שאפילו הדבר הקסום הזה, הבועה הנוחה הזאת שנקראת "חברות", היא דבר זמני, ובבסיס אנחנו, בעצם, כל אחת לעצמה? האם באמת, בנושאים מסוימים, אפילו בחברה הכי טובה אי אפשר לבטוח?

 

על כל פנים, אני רוצה לומר לכן, חברותיי היקרות, אלה מכן שכבר התחתנו, אלה מכן שאוחזות בידיו של החצי השני וקצת מרפות מידיי, אלה מכן שעדיין רווקות –

 

אני חברה ואני אוהבת אתכן.

 

ואני מכירה את עצמי מספיק כדי לדעת, שאפילו הבחור שמדיר שינה מעיניי בימים אלה לא יגרום לי להפנות לכן עורף, ואהיה שם בשביל כל אחת מכן.