יורדים על ארבע

אין דבר מיותר יותר מרימיקס מיותר, ו"disco 4", אלבום הרימיקסים החדש של הפט שופ בויז, לא באמת מצליח להשליט את החותם האישי של צמד אמני הפופ על שירים של ענקים כמו דיוויד בואי ומדונה. נמרוד דוויק מעדיף לחכות להברקה הבאה

 

אחת לכמה שנים טובות (21 למען האמת) משחררים ה"פט שופ בויז", בין אלבום אחד לשני, סדרה של אלבומי רימיקס. הרפתקאה שאפשר לאבחן אותה כניסיונית, 

 ומצד שני לומר שמדובר בהפגנה מוצדקת של היכולות שלהם. בעוד ש-Disco, האלבום הראשון, כלל רימיקסים לעצמם, השני היה מעין סט ארוך של רימיקסים ללהיטי דאנס, והשלישי כלל שירים חדשים ורימיקסים לשירים ישנים של ההרכב, הרי שהנוכחי, Disco 4, הוא בעיקר מצגת התעללות גבולית בזמרים אחרים. אבל ה"פט שופ בויז" לא פראיירים, וכלהקה שנמצאת כבר שנים בתחום הם יודעים טוב מאוד מה לעשות ולמי. כך שאפשר למצוא כאן לא רימיקסים לזמרים שכוחי אל, אלא דווקא לשמות מרשימים כדיוויד בואי, מדונה, יוקו אונו ו"ראמשטיין".

 

לאמן יכולים רימיקסים להוות מכשול או מקפצה מהותית. מי שיודע לעשות רימיקסים גדולים מהחיים ולהציע דרכם פרשנות חדשה ליצירה, הוא גאון. זו מלאכה קשה שמשלבת מיומנויות עיבוד ואולפן, ולמצער נדירים המקרים בהם רימיקס הצליח להפליא ולתפור מחדש חליפה על מידות הלחן הראשוני. אין דבר מיותר יותר מרימיקס מיותר, וההיסטוריה המוסיקלית מלאה בכאלו. מול האתגר הזה ניצב אלבומם הנוכחי של ה"פט שופ בויז". בשנים האחרונות לא שיחרר הצמד אלבום מבריק למדי, אולי חוץ מהפסקול האלטרנטיבי שלהם ל"אוניית הקרב פוטוימקין". האלבום הנוכחי הוא סוג של הפוגה, אנחת רווחה שתתן להם מרווח נשימה עד מקבץ ההפצצות המוסיקלי המושלם הבאה.

 

יצירה בלתי ממוקדת

הפט שופ בויז מנסים לחדש ולפרש מחדש יצירות, אבל כמה האלבום הזה באמת מחדש וכמה ממנו מיותר? השאלה הזו מתחדדת מטראק אחד לשני, והתשובה, כמו כל שאלה קשה, מורכבת. מצד אחד הם מצליחים לסובב את ראמשטיין על

הראש ברימיקס שנשמע כאילו נתפר באופן הולם למידותיהם, את יוקו אונו הם מציבים בתוך תמונה דרמטית הזויה של מקצבי אלקטרו. אבל דווקא במקרים שעל פניו נדמה שרימיקס יהלום אותם היטב, כמו למשל השיר Hallo Spaceboy של דיוויד בואי, הם לא מחדשים כלום. העבודה שעשה בואי על המוסיקה שלו משתלטת על הביצוע, והצמד מתקשה להשאיר חותם אישי אמיתי בביצוע המחודש.

 

העדר היכולת של ה"פט שופ בויז" לחדש ניכר גם ברימיקס למדונה, Sorry. דומה שהכישלון בשני השירים הללו נובע גם מהאופי המוסיקלי שלהם. קלאביים באופיים, לפחות פי כמה מ"ראמשטיין", שמגיעים מעולם קשוח יותר. הכישלון הזה ניכר לאורך כל האלבום, שמרגיש פחות כמו סט ארוך ויותר כמו יצירה בלתי ממוקדת. סתם אלבום אוסף שנלכד במקרה במכונת הייצור אחרי שנדחק החוצה מהאולפן. נקווה שמקבץ ההפצצות הבא לא יאחר לבוא.