בסרטים זה תמיד נגמר בזה שהם מתנשקים

אין התלבטות, לא מצידו ולא מצידה. ברור שהוא ירכון קלות, שהיא תסיט ראשה בזווית המדוייקת, שהאפים שלהם לא יתנגשו, שהלשונות יידעו לרקוד זו עם זו, והנה עוד פעם המוזיקה נכנסת בדיוק בשניה הנכונה.... ואנחנו, מה איתנו?

הם יכולים לגור באותו רחוב, או לגור בשני קצוות תבל.

 

הם יכולים להיות ידידים במשך זמן רב, או להיות נאהבים כבר מהגן.

 

הם יכולים לריב לאורך כל הסרט, או לאהוב אהבה חזקה מהחיים עצמם כבר מהסצינה הראשונה.

 

הם יכולים להיפגש בכל סצינה, או להסתובב במעגלים אחד סביב השני במשך כל התסריט.

 

כך או כך, בסרטים זה תמיד נגמר בזה שהם מתנשקים. לא סתם מתנשקים, אלא נראה שכל העולם עוצר ממלאכתו היומיומית ומשקיע מאמצים רק כדי שהנשיקה הזו תהיה הכי מרטיטה ומרגשת שיכולה להיות: השמיים ממקמים את השמש במקום הנכון, הרוח נושבת בכיוון הנכון כדי לבדר את שיערה של הבחורה בדיוק בזווית הנכונה, המוזיקה מבית הקפה ליד מתעצמת לאט לאט, ולפעמים יש אפילו במקרה גם זיקוקים אי שם ברקע.

 

בסרטים אין התלבטות, לא מצידו ולא מצידה. ברור ששניהם רוצים בנשיקה. ברור שהוא ירכון קלות, שהיא תסיט ראשה בזווית המדוייקת, שהאפים שלהם לא יתנגשו, שהלשונות יידעו לרקוד זו עם זו, והנה עוד פעם המוזיקה נכנסת בדיוק בשניה הנכונה...

 

בדייט לעומת זאת, זה כמו המשחק ההוא לפעוטות, הדלי עם הצורות, שצריך להכניס עיגול לעיגול, וריבוע לריבוע. יש פעמים שברור שהצורה התלת ממדית תיכנס לחור המתאים (היי, אני עדיין מדברת על משחק הילדים!). אם זה קורה מיד בהתחלה, קוראים לזה אהבה ממבט ראשון. אם זה קורה מאוחר יותר, קוראים לזה מזל. אז, אגב, ייגמר הדייט בסצינה מתוך סרט הוליוודי עתיר קיטש ותקציב.

 

יש פעמים שברור שהאליפסה לא תיכנס לחור בצורת ריבוע, ואז כל אחד הולך לחפש מישהו אחר לשחק איתו.

 

ויש פעמים שיש ניסיון לבדוק התאמה, אבל הניסיון נכשל למרות המאמץ. למשל, אם יש לנו פתח בדמות ריבוע, וצורה של כוכב, אז יש רגעים שפתאום נראה שהצורה מתאימה לחור, ואולי אם פינה אחת תיכנס בפינה שניה, ונפעיל קצת לחץ... אז אולי. אבל לא!

 

 

אופציה א' (חוסר ההתאמה האבסולוטי של החור לצורה) ו/או אופציה ב' (הרצון להמשיך ולבדוק התאמה לפני שממשיכים הלאה) הן אלה שיגרום לגיבורים להיות בחוסר ודאות לגבי סיום הדייט. במילים אחרות – כמה מביכות יהיו אותן עשר שניות של רגע הפרידה.

 

אצלי הראש מתחיל לדון בסוגיה כבר עם הנחת הטיפ למלצרית והקימה לכיוון דלת בית הקפה. ומה עכשיו?

ואז מגיע הרגע הבלתי נמנע, שעליו עדיפה עקירה כירורגית ללא הרדמה: רגע הפרידה.

 

הסצינה: סיום הדייט

הבמאי החליט לעזוב את כסא הבמאים, ונערת התסריט נעלמה גם היא, מה שקולע את שני הגיבורים הראשיים למופע אימפרוביזציה מביך. וכך זה נראה, כשרוצים לעשות "קאט" על הדייט, וברור שבהמשך לא יהיה שום אקשן:

 

"לאיפה אתה?" (רק שיגיד שלכיוון ההפוך ממני...)

 

"חניתי ממש פה, מקווה שאין פקחים בשישי-שבת" (זה מה שחסר לי, גם לשלם על הקפה וגם רפורט!)

 

"לא נראה לי, וגם אם כן, מקסימום דו"ח קטן. מה, אני לא שווה את זה?" (הוא צריך להבין שיש רק תשובה אחת לעניין, אבל מה אכפת לי, גם ככה הוא לא מוצא חן בעיניי. בעצם אז מה, שיחמיא בכל מקרה!)

 

"אה...." (מאיפה היא נפלה עליי זאתי?!?!?!).

 

בשלב זה יש כמה אופציות לסצינת הסיום:

 

הסצינה הדוסית: הוא מסתכל עלייך, מכניס ידיו לכיסים. שום סוג של מגע לא יהיה פה, רק מלמולים בסגנון, "אהה... אז היה נעים... אהה... נדבר...".

כשמתרחשת הסצינה הדוסית מה שעולה לי בראש הוא – איזה בזבוז של ערב, כבר עדיף היה לנסוע לסבתא ולהקשיב לסיפורים על התור ללחם בגולה. ככה אולי הייתי יוצאת עם כמה מגבות מהנדוניה.

 

הסצינה הדיפלומטית: לחיצת יד. מבחינתי, הגרועה ביותר. מה אנחנו, במעמד חתימת הסכם שלום? אני על מדשאת הבית הלבן ולא סיפרו לי?

במצב כזה מה שעולה לי בראש הוא – כבר עדיף היה להשאר בבית, עם חבילת גלידה וסרט עם בראד פיט. לבראד גם לא יהיה אכפת שאני אוכלת גלידה ולא סלט חסה.

לפחות כאן לא נמרח שפתון על הלחי (צילום: Index Open)

 

 

הסצינה המשפחתית: נשיקה על הלחי. ההבדל היחיד בין זה לבין נשיקת הדודה הוא שלפחות כאן לא נמרח שפתון על הלחי. חוץ מזה הקונוטציה היא של אירוע משפחתי באולם שמחות עם רבע עוף.

האופציה הזו בעייתית: אם הוא נישק אותי על הלחי, אולי הוא כן מעוניין? אולי רצה לכוון למקום אחר ולא היה אמיץ מספיק? אז אולי כן לתת לו סיכוי?

 

הסצינה הטינאייג'רית: נשיקה מרפרפת על השפתיים.

הבעייתיות ממשיכה: אולי הוא רצה להמשיך עוד שלב ולא היה אמיץ? אולי רק רצה לבדוק? רגע רגע, אז מה ממצאי הבדיקה? הוא מעוניין או לא? מה לא?!!?? חוצפן!

 

ולאחר שכיכבתי בלית ברירה בכל סוגי הסצינות המביכות שתוארו, חשבתי לעצמי כמה נחמד היה אילו במקום ככה לאכול סרטים, היינו פשוט מקבלים מראש את כל התסריט.

 

האימייל של "גולדי"