"הפכנו להורים זהירים, חשדנים ואומללים"

"הורה חשדן זו בעיה. ילד חשדן זו טרגדיה", קובע הפסיכולוג גיל ונטורה ותוהה האם ההורים של היום - מרוב רצון לשמור, לגונן ולדעת כל פרט בחיי הילדים - לא הופכים את הפעוט שלהם למבוגר חסר ביטחון ואמון בעתיד

מתנה יפה העניק לי הקדוש ברוך הוא, ואני יורק עליה.

 

תשמעו סיפור. כמה קטן, ככה מייצג. באחת השבתות אחרי הצהריים ביקשה הנסיכה לצאת לרחבה שליד הבית לקפוץ בחבל, לבדה. שקללתי סיכוני מכוניות דוהרות, הכפלתי בתרחישי סוטים פוטנציאלים, חילקתי במקדם ההיסטריה ואמרתי: "טוב, אבל אל תתרחקי".

 

ילדים מביאים מהרחוב הביתה כל מיני קשקושים. יש ילד שחוזר עם חתיכת זכוכית נוצצת, אחר עם כדור טניס עתיק ומצחין, ושלישי שב ובאמתחתו חלזון מבועת שקולף משריונו. הנסיכה שלי, לדוגמא, חוזרת מהרחוב עם חברות חדשות.

 

"תכיר, אבא, זאת מיה וזאת שני", אמרה היחצ"נית הצעירה, ושתי הנערות, גבוהות ממנה בראש, טופפו בהתרגשות מאחוריה. ומה עשה ונטורה הגאון? שמא פתח את ליבו ודלתו לידידות חדשה? גורנישט! "תראי מותק, הבית קצת מבולגן. אולי תלכו לשחק בחצר?". שתי החדשות שעטו אל החול ואני הספקתי ללחוש שאלת שב"כ מהירה לבתי: "מי זה הילדות האלה? איפה פגשת אותן?" טוב שלא שאלתי במה ההורים שלהם עובדים ומה מצב הרישומים הפליליים שלהם...

 

אתם מבינים, אלוהים נתן לי ילדה חמה וחכמה, שיוצרת סקרנות וחיבה באנשים במהירות האור, כוכב חברתי נוצץ – ואני מכתים אותה בחשדנות המודרנית הדביקה הזו, מגדל אותה להיות דור ההמשך של חברה פרנואידית שכל כך מנסה להישמר ולא לצאת פראיירית.

 

עידן הפרנויה: רע להורים, קטסטרופה לילדים

עידן המידע מפנק אותנו למוות, הורים יקרים. חפצתם לדעת היכן ילדכם שורץ בכל רגע? סבתא סלולרי וסבא GPS ידאגו לכם. רוצים לדעת באיזו שנייה מדויקת ממלא תינוקכם שבמשפחתון את חיתוליו בתוצר מבורך? אין בעיה. מצלמות האינטרנט בגנים ובמעונות מעבירות לכם הכל בשידור חי וריחני. מה רע?

 

מה שרע ונורא הוא שאנחנו יודעים יותר ויותר את פרטי הטריוויה על קורותיו של ילדנו במהלך היממה, אבל אנחנו יודעים פחות ופחות לתת אמון. חשבנו ששטף האינפורמציה ישחרר אותנו מהצורך לסמוך על האחר? טעינו.

 

אמנם הצלחנו לא להיות פראיירים: אנחנו משווים מחירים באובססיביות (תמיד נגיע אל מארז המגבונים שזול בשקל ועשרה מהמתחרים, גם אם הוא מצוי בסופרמרקט בשולי ג'לג'וליה), רגע אחרי שנפגשנו עם מועמדות פוטנציאליות לבייביסיטר אנחנו מריצים עליהן חיפוש אינטנסיבי בגוגל ויודעים באיזה גיל בדיוק הן עשו קעקוע ואיפה. מאידך, הפכנו זהירים, חשדנים ואומללים יותר.

 

אחרי שעות הגן ובית הספר אנחנו כולאים את הילדים בבתים, או מסיעים אותם, משוריינים במכונית המשפחתית, אל החוגים, שם יהיו מוגנים לכל הפחות. אם נטרפה דעתו של העולל והוא מבקש סתם לרוץ במחיצת חבריו במעלה הרחוב, בואכה הגינה הציבורית, אנחנו מבהירים לו בהורית היסטרית שישכח מזה.

 

הקטנטן מדמיין לו מסע קסם מסתורי בסביבה מרתקת, רבת תהפוכות ובלתי צפויה, שם הוא עשוי, רחמנא ליצלן, לשחק, להנות, ועל הדרך לפתח כישורי למידה חיוניים להסתגלות שלו. אנחנו יודעים כמובן, שהוא משרך רגליו היישר אל לב הסכנה, מוקף בעיניהם החומדות של פדופילים מזילי ריר, ורגליו המבוססות בחול דורכות על מזרקי נרקומנים וקונדומים עתיקים. אז תגידו לי, מי מציאותי יותר?

 

הניחו לילד לסבול

"אתה ממש נסחף", מתגונן ההורה הישראלי. "לפעמים הולכים איתם לג'ימבורי!". נו, באמת. תעשו לי (ולילד שלכם) טובה. ערמת הספוגים הרכרוכית הזו, שמוקפת בגדר של הורים בוחנים, ומתאפיינת בצפיפות נוסח סין העממית מהווה חיקוי קלוש למציאות שכל כך מרתקת את הפעוט הפרטי שלכם, ומספקת לו הרבה-הרבה יותר הזדמנויות להתנסות באופן אקטיבי בסביבה.

 

אני יודע שהדאגה ההורית הזו באה מאהבה. לא הייתם רוצים שתיפול שערה משערות ראשו, אבל יום אחד נצטרך להתיר את החיבוק ולשחרר את הקטנים שבגרו אל החלל הגדול, ושם, לא אהבתכם היא זו שתציל אותם, אלא כישורי ההתמודדות שהשכילו לפתח. אי לכך, אם תעיינו שוב בהגדרת התפקיד שלכם, כמפורט בספר החוקים ההתפתחותי, פרק ב' סעיף 8, תגלו שחלק ממשימתו של ההורה היא להניח לילד לחוות כאב/סבל/תסכול. במלים אחרות: אם אתם לא רוצים שהם יקרסו מול הזאפטות הגדולות, הניחו להם לספוג את המכות הקטנות.

 

אל תשכחו, אתם המודלים שלהם, ספר הלימוד והביבליוגרפיה העיקרית בקורס "מבוא לחיים". "אם אתם לא תסמכו עלי, הילד שלכם לא יסמוך עלי", אמרה לי הגננת של הבן שלי. הגננת של הבן שלי צודקת. מי ששותל עיניות מצלמה בארבע פינות הגן - טועה.

 

חשדנות של ילדים או למה 14 דקות אינן מספיקות

הורה חשדן זו בעיה. ילד חשדן זו טרגדיה. אני לא מדבר על ילד שנוקט במידת הזהירות הדרושה כל אימת שהוא מטפס על המגלשה. אני מדבר על תינוקות שהולך ונגרע מהם הדבר החיוני ביותר להישרדותם בעולם, אחרי מים, אויר ומזון: התחושה שהעולם הוא מקום בטוח וטוב, והאמונה שהם בעלי ערך וראויים לאהבה.

 

הכנת התבשיל האופטימי הזה אינה מסובכת כל כך. המצרכים הדרושים הם שני הורים במצב תקין, השקעת זמן סבירה בתינוק, והזמינות לצרכיו המהותיים כמו מגע, חום, סקרנות ושעשוע. ערבוב איטי של המרכיבים הנ"ל במשך השנה הראשונה לחיים יוצר את המעדן המכונה באקדמית "התקשרות בטוחה": ילד שסומך על העולם, שמסוגל להתמודד עם תסכולים בצורה טובה, מתוך הידיעה שמתישהו מישהו ייגש לעזור לו, ואי לכך מפתח גישה אופטימית כלפי העתיד וידידותית כלפי האחר.

 

אבל עכשיו, כשעננים אלקטרונים שחורים מחליפים את העתיד הורוד, חלק מהמוצרים החיוניים הדרושים למאכל העממי הזה הולכים ואוזלים במהירות מן המדפים. זמן נטו עם הילד, למשל. סקר עדכני מצא שההורה הישראלי הסטנדרטי, הטרוד, מבלה בממוצע כ-14 דקות זמן איכות של אחד על אחד עם ילדו במהלך יממה שלמה. 14 דקות!

 

משך האימהות המוקדמת הולך ומתקצר, ואחרי שלושת חודשי חופשת הלידה, חלק מהילדים חווים הפחתה דראסטית במשך השהות של הדמות הכי חשובה בינקותם (כן, ויקפצו לי אנשי הפוליטקלי-קורקט: הכי חשובה!). התוצאה נקראת "התקשרות חרדה" והיא מקפלת בתוכה סיפורים של ה-מ-ו-ן זאטוטים שמפתחים ציפיה פסימית כלפי העולם, נזהרים מלתת אמון באחר ונדבקים בוירוס התרעלה הפסיכולוגי: דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית ירודה.

 

חשדנות המולידה אלימות

אז בגיל שנה, אותם עוללים שאתרע מזלם, עשויים לבכות יתר על המידה, להתנגד, או להימנע מבכי כאסטרטגיה גורפת: בין כה וכה העזרה/חום/חיבוק לא יגיעו, אז למה לשבור את הראש ולשרוף את הלב? הנזק המצטבר אכן מצטבר. ילד חשדן בגיל שנה וחצי הוא אתגר קשה להוריו. ילד חשדן בן 6, ערב כניסתו למערכת החינוך, הוא פצצת זמן. הוא מוקף יצורים צעירים בגילו, קרובים פיזית עד כדי זיעה, ואין לו כלים לפרש את כוונותיהם לכף זכות. הוא חושד בכל, וילד שחושד אינו שוכר לעצמו עורך דין. הוא פשוט תוקף. אלימות. הנה מכה מוסכמת של מערכת החינוך.

 

ותחשבו שכך המורים האומללים פוגשים אותם. יום ביומו, שעה בשעה. אנחנו רגילים לקנטר את אותם שליחי מצווה חינוכיים, אבל לנו כהורים יש חלק מרכזי בבישול הדייסה הזאת. הנזק הכלכלי של אותה חשדנות תוקפנית הוא אדיר, אבל סמוי מן העין: המורה הישראלי הממוצע מדווח שלדעתו תלמידיו קשובים וקולטים רק במשך כחמישית מהשיעור נטו. 80% מזמן הלמידה של כוח העבודה הישראלי העתידי הולכים פייפן, בגלל אותה חשדנות מולידת אלימות.

 

אז הניחו להם ליפול, לרוץ, להיחבל, לכאוב, לחפון חול כאוות נפשם ולמלא בו את הבגדים, למולל מסטיק ישן בין האצבעות, לצרוח לחבר במלוא גרון, לנגוס בעלה שנועד לכל דבר פרט למאכל (ואח"כ לירוק אותו בתיעוב ובשפריץ אדיר) ותזכרו שאתם לא באמת נוטשים אותם. סביר יותר שאתם בועטים את הפרנויה חזרה אל המחלקות הפסיכיאטריות ונוטשים את האשליה שלדעת הכל, לתכנן מראש ולהגן עד אינסוף, זו דרך סבירה לגדל ילדים. תנסו.

 

נ.ב. תודה עמוקה לד"ר רמי כץ, ממכון כישורי למידה, שהיווה את ההשראה לטור זה. 

 

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.