בלאד על הידיים

בסוף החודש ייצא בארץ "סימנים של כבוד", שמציע הצצה היפר־ריאליסטית אל המאפיה הרוסית כפי שהיא היום. והנה התשובות לשלוש השאלות שנשארות פתוחות כשהסרט נסגר: מאיפה בא ארגון הפשע העצום הזה, לאן הוא הולך - ולמה אי אפשר לעצור אותו

נהג לונדוני (ויגו מורטנסן) שעובד בשירותיה של משפחת פשע ידועה לשמצה עומד בפני דילמה לא פשוטה. מצד אחד ניצבת מיילדת - ועוד כוסית - שזקוקה לעזרתו (נעמי ווטס), ובצד השני - הנאמנות לאותה משפחת פשע רוסית ולערכים המקודשים שמנחים אותה לאורך דורות. במי הוא יבחר?

 

כדי לגלות את התשובה תצטרכו לצפות בסרט החדש של דיוויד קרוננברג, "סימנים של כבוד", שייצא כאן בסוף החודש (ר' מסגרת). אבל כדי להבין את בסיס הקונפליקט הזה תצטרכו להכיר שלוש מילים, ועוד ברוסית: וורי וי זאקונייה, "פושעים לפי חוק". זה היסוד שעליו מושתתים כל ארגוני הפשיעה שמוצאם ברוסיה. נכון, יש לארגונים האלה שם קצת יותר קליט - כולנו יודעים להגיד בשיא הטבעיות "המאפיה הרוסית" - אבל האם אנחנו באמת יודעים מה מסתתר מאחורי צירוף המילים הזה?

 

עזוב את אביך, כבד את הקוד

כשחושבים על המאפיה האיטלקית, נזכרים ברומנטיקה של ברנדו מ"הסנדק" ובקרנפיות הדומעת של ג'יימס גנדולפיני מ"הסופרנוס". המאפיה הרוסית, לעומת זאת, מעוררת קונוטציות אחרות לגמרי ואפלות הרבה יותר. זה לא מקרה שבשנים האחרונות, בסרטים על כל מיני חבר'ה טובים שהם בעצם חבר'ה רעים, החבר'ה הממש רעים הם הרוסים. הם מייצגים את הרשע המוחלט, מין אכזריות קפואה שאין שנייה לה. וכשחופרים קצת מתחת לביטוי השגור "מאפיה רוסית", מתחילים להבין מאיפה זה בא.

 

לכאורה, אין שום דבר חדש ברעיון שעומד מאחורי המאפיה הרוסית. פושעים תמיד היו ברוסיה כמו בכל מקום אחר, וגם מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם - לויאליות שמבוססת על שותפות גורל - היא לא בדיוק תופעה ייחודית. מה שכן ייחודי הוא ההיסטוריה.

 

השטח העצום של אמא רוסיה היה תמיד כר נרחב לפעילות בלתי חוקית, ובאופן כללי לא היו לאף אחד תלונות. אבל התוהו ובוהו שיצרה המהפכה הבולשביקית בראשית המאה ה־20 הביא להתחזקות ולהתבססות חסרת תקדים של הכנופיות החמושות: ימי הדמדומים של השלטון הצארי, ולאחר מכן ההתמוטטות הטוטאלית שלו, הפכו את ארגוני הפשע למכת מדינה. התופעה אפילו קיבלה שם באותה תקופה: "עולם הגנבים". אבל כמו כל הדברים הטובים בחיים, גם האנרכיזם הפרוע של ימי המהפכה הגיע לסיומו.

 

במקום צאר קיבלו הרוסים את תוצר המהפכה - הקומוניזם הטוטליטארי. בין שאר הדברים שהמשטר הסימפטי הזה הביא איתו לעולם היה גם גוף אכזרי וחסר פשרות בשם ק.ג.ב; שיטות הפעולה שלו היו כל כך קיצוניות, שבשנים הראשונות הוא כמעט הביא להכחדתו של הפשע המאורגן הרוסי. אבל אז התברר שדווקא ביעור הפשע השיטתי הזה הצמיח מתוכו את השלב האבולוציוני הבא של הקרימינל הרוסי. את הוורי וי זאקונייה, מועדון הפושעים שנשבעו להגן על החוק. של עצמם.

 

אחוות הגנבים הזאת היתה תוצר ישיר של התנאים בבתי הכלא תחת שלטון סטאלין, אם כי "בתי כלא" זה תיאור קצת סטרילי של אתרי הגיהנום שהקים המשטר החדש במזרח רוסיה. בפועל הם היו מחנות עבודת פרך לכל דבר ועניין, שבהם הוחזקו אלפי פושעים ומתנגדי שלטון בתת־תנאים. מתוך הטירוף הזה, וכנראה שגם מתוך צורך אנושי בסיסי, התרוממה מערכת חדשה של תמיכה הדדית ואחריות קולקטיבית. או במילה אחת - כי בתנאים כאלה אתה לא יכול להרשות לעצמך להשקיע הרבה אנרגיה במילים - וורי. החברים בוורי פעלו לפי קודים ברורים ומוחלטים שעיקרם היה ציות מלא לחוקי חיי הפשע, והימנעות טוטאלית מעבודה וממעורבות פוליטית. בקיצור, אלה שנדפקו החליטו שהם שמים זין ענק על כל מי שדפק אותם.

 

הדבקות בעקרונות של הגישה הזאת היתה כמעט דתית. אנשי אחוות הגנבים מילאו באדיקות את הקוד האתי המפורט של הוורי, שכלל כ־20 חוקים פשוטים. כל כך פשוטים שחלקם נשמעים כאילו הגה אותם ילד מרדן בן תשע. לדוגמה, "לעולם אל תעבוד: לא משנה כמה קשיים הדרך הזאת תציב בפניך, תחיה רק מתוצרי הגניבה שלך". שאר החוקים - כמו "תן תמיכה מוראלית לגנבים אחרים" או "העבר לצעירים את סודות המקצוע" - נשמעים כאילו נכתבו על ידי תסריטאי של סרטי פשע גרועים. אבל הקוד הזה ממשיך להתקיים כלשונו עד ימינו, ככה שכדאי למחוק את החיוך הציני מהפנים. במיוחד אם יש לכם פנים יפות.

 

עושה רושם שההישרדות של הקוד הזה (בניגוד לשבועת ה"אומרטה" האיטלקית, שנוטה לקרוס בכל פעם שהאף.בי.איי נכנס לתמונה) קשורה ישירות לישירות ולפשטות הכמעט נאיבית שלו. הוא נטול פשרות והתפלפלויות, והוא מבטא תפיסת עולם קרימינלית טהורה. כזאת שכל מטרתה הוא תחזוק היכולת להמשיך ולפשוע במשך דורות. בין השאר מפני שגם האלמנטים המוסריים היותר חיוביים שקיימים בו - שאת חלקם גם אתם הייתם מאמצים בחדווה, כמו למשל "קיים הבטחות" - מתייחסים אך ורק למצב שבו גם הצד השני הוא פושע וחבר באחווה.

 

אם לשאול ביטוי מהקוזה נוסטרה, הקוד עשה את העצמות שלו בשנים שאחרי המהפכה. הסירוב לעבודה במחנות, והעונשים שנלוו לסירוב הזה, חיזקו עוד יותר את החוקים הנוקשים של האחווה. בתוך בתי הכלא נוצר עולם פרטני ומובנה, שבשלב מאוחר יותר כבר כלל בתי דין לפתרון סכסוכים שפעלו על פי רוח הקוד - וגם את תחילתה של היררכיה. אם היכרות אישית לא הספיקה לך כדי להכיר את מעמדו בארגון של אדם שפגשת, באה לעזרתך שפה שלמה של קעקועים (ר' מסגרת) שהבהירה לך עם מי בדיוק אתה מתעסק, ומה לא כדאי שתגיד לו. זאת היתה תוספת די מועילה, בהתחשב בכך שהפרה של כל אחד מהכללים או דפוסי ההתנהגות המקובלים הסתיימה בהטלת מום או במוות. או בשניהם, ולאו דווקא בסדר הזה.

 

להרוג כלבה ולנוח

ערב מלחמת העולם השנייה היה המצב במחנות הכליאה גרוע מאי פעם, וזה לא שמלכתחילה היה שם שירות חדרים מי יודע מה. כך או כך, זאת היתה התקופה שבה הגיעה האחווה לשיאה, והאסירים הפכו ליותר ויותר קנאים לה. אבל משהו בקוד עמד להשתנות, ולקדם בצעד ענק את מה שנקרא אז "פושעים לפי חוק" אל הצעד הבא: מה שנקרא היום "המאפיה הרוסית". והשינוי הזה עמד להגיע דווקא מהכיוון הכי לא צפוי, מהאויב המר של הוורי - השלטונות.

 

הזמן: שיאה של מלחמת העולם השנייה. היטלר מחליט שהוא הולך עד הסוף ומשתולל בשתי החזיתות. בחזית המזרחית, צבא הרייך השלישי פורץ קדימה וסטאלין מתחיל להרגיש את הלחץ. במהלך קצת נואש פונה שמש העמים אל האסירים במחנות העבודה ומציע להם עסקה: מי שיתגייס לצבא הסובייטי ויילחם בגרמנים, יזכה לחנינה בסוף המלחמה - בכפוף, כמובן, להנחה האופטימית שהוא ישרוד אותה.

 

עכשיו עמדו האסירים בפני הדילמה של חייהם. מצד אחד היה הקוד שהחזיק אותם בחיים, אבל גם ימשיך לתפוס אותם בביצים עד סוף ימיהם. מצד שני, עתיד וחופש. רבים בחרו באופציה השנייה, ויצאו מהמחנות כשהם מותירים את אחיהם לאחווה הקדושה מתבוססים במיצי הקיבה הנבגדת שלהם. כלומר, נוסף על כל שאר הדברים שהם נאלצו להתבוסס בהם שם על בסיס יומיומי.

 

אבל לכל מלחמה יש גם מוצאי מלחמה, או איך שלא הולך המשפט הזה, ועם מיגורו של הצבא הגרמני החליט סטאלין שבעצם הוא לא אמר "בלי חרטות". וכך, האסירים ששרדו את הקרבות הוחזרו אחר כבוד לכלא, ישר לתוך המלתעות הפתוחות של אלה שבחרו באופציה הראשונה. זאת שעכשיו כבר היה ברור שהיתה המוצלחת יותר. וזה הוביל לפרוץ "מלחמות הסוקה" ב־1945.

 

סוקה זה כלבה, או בתרגום קצת יותר חופשי: שטינקר, מניאק, החיה הכי שפלה בעולם הפשע, משת"פ, הבן של כל הזונות - אני מניח שהבנתם את הרעיון. זה היה הכינוי שהוצמד לבוגדים שחזרו לבתי הכלא, והורדו מיד בדרגה אל תחתית הביבים של ההיררכיה שנוצרה שם במהלך השנים. כדי לשרוד לא הייתה לבני סוקות ברירה אלא להמשיך ולשתף פעולה עם השלטונות, שהפעם היו מפקדות בתי הכלא. והמהומות הקטלניות שפרצו עקב שיתוף הפעולה הזה הפכו למלחמה כוללת בין יוצאי הצבא המשת"פים למנהיגי הוורי.

 

אף אחד לא יודע כמה אסירים נהרגו במלחמות הסוקה, והעובדה שרשויות בתי הכלא העלימו עין מכל העניין לא ממש עזרה למתמטיקה שאחרי. אבל בפרספקטיבה היסטורית, מה שיותר חשוב כאן הוא העובדה שכמות אדירה של אנשי האחווה הפרו את אחד החוקים החשובים ביותר בקוד - לא תמשת"פ. כך נפרצה הדרך להיווצרותו של המאפיין המשמעותי ביותר בפשע המאורגן הרוסי: היטמעות במוסדות השלטון.

 

אנשי הוורי שברו בתקופה הזאת את כל המסורות ההיסטוריות. הם כבר לא הסתפקו בשיתוף פעולה עם הביורוקרטיה, אלא החלו ליזום מהלכים שיעזרו להם להשתלב בשלטון וליצור קשרים עם נציגים בקרמלין ובזרועותיו. הרומן החדש הזה, בין מי שאמורים להיות שני קצוות מנוגדים של הקשת החברתית, השריש את השחיתות עמוק לתוך מארג השלטון הסובייטי. וכאן אנחנו מגיעים למושג "מאפיה". יש לו הרבה הגדרות אקדמיות, אבל הקולעת ביותר היא גם הפשוטה ביותר: אם תתקשר למשטרה, זה לא יעזור.

 

ההיסטוריה מלמדת אותנו שמאפיה מתפתחת במקומות שמתקיימים בהם שלושה תנאים. הראשון הוא שלטון לא פופולרי שגורם לדחייה של הסמכות הממשלתית, השני הוא ביורוקרטיה מסועפת, והשלישי הוא פוטנציאל השווקים הלא חוקיים. ברוסיה של השלטון הקומוניסטי התקיימו כל התנאים לפי הספר; תוסיפו לזה את תרבות השלטון המושחתת שטיפחו הוורי אחרי הבגידה של סטאלין ומלחמות הסוקה, ותקבלו צלחת פטרי שעליה מתפתחות אינספור מושבות של ארגוני פשע.

 

זה עבד בקלות, מפני שמאחורי מסך הברזל לא היו ממש חיים של מותרות. השלטון המרכזי הלאים את כל הפעילות הכלכלית, וחסרונם של צ'ופרים (וגם של מוצרי יסוד) הורגש על בסיס יומי. אל הוואקום הזה מיהרו להיכנס ארגוני הפשע שזיהו את הפוטנציאל האינסופי, והתחילו לספק לכל מי שיכול היה להרשות לעצמו את המצרכים המבוקשים והנדירים: מסטיקים, סיגריות, משקאות אלכוהוליים, מוצרי אלקטרוניקה ואפילו ג'ינסים. רק תגידו, ותשלמו למי שצריך, וזה שלכם.

 

השוק הרוסי היה צמא למוצרים האלה, ועכשיו היה לארגוני הפשע לא מעט כסף ביד. חלק ממנו הושקע בחימוש ובהתעצמות, וחלק אחר בשוחד. המשוחדים הפכו בתורם למטרות סחיטה, וככה יצא שכמעט כל גורם שבא במגע עם הארגונים האלה נשאב עמוק לתוך עולם הפשע ולמעשה הוחזק כבן ערובה. בתוך זמן קצר אחזו ארגוני הפשע טוב־טוב בביצים של גורמים בכירים בשלטון, עד לרמת השר.

 

במהלך שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 נוצר מצב אבסורדי שבו אנשי המאפיה שמרו על פרופיל נמוך, ואת מעשי האלימות ביצעו דווקא אנשי מפתח בשלטון הקומוניסטי. לעיתים זה נעשה מתוך פחד; במקרים אחרים, מתוך תאווה ישנה וטובה לעוד כוח. אם כבר אנחנו במיטה עם פושעים, אמרו לעצמם הפקידים - אז בואו לפחות ננצל את זה ונהפוך למונופול בתחום הספציפי שבו בחרנו ללכלך את הידיים.

 

באקלים הזה החלו לצמוח בסוף שנות ה־80 כנופיות מקומיות שצברו כוח בכלכלת השוחד והשוק השחור. והכנופיות האלה - שבראשן נמצא תמיד וורי קלאסי - הן הגלגול האחרון, המתוחכם, והאכזרי ביותר של הפשע הרוסי המאורגן.

 

אמא רוסיה, אבא עולם

אנחנו, כאמור, בשנות ה־80 המאוחרות. חלקים ניכרים מהשלטון הסובייטי מסובכים עמוק עם המאפיה וגם עוסקים בפעילות לא חוקית יזומה משל עצמם. הכוח העולה הוא הכנופיות שמרושתות לתוך השלטון, ושואבות את כוחן מאזורי הפעולה שלהן, שבהם כולם יודעים לשתוק כמו ילדים טובים. כמעט בכל עיר רוסית גדולה יש ארגון על בסיס משפחתי, או על בסיס מוצא אתני. המשותף לכל הארגונים האלה - חוץ מזה שכולם עוברים על החוק - הוא המסורת הוורית שמנחה אותם, ושהסביבה מקבלת אותה כנתון. המצב הזה מאפשר שקט תעשייתי בתחומי הפעילות העיקריים: הברחות, סחר לא חוקי, גבייה, הלבנת כספים ודמי חסות.

 

באותה תקופה - תחת שלטונו הרפורמיסטי של מיכאיל גורבצ'וב, שעתיד להביא לפירוק של הגוש הסובייטי - הופעל לחץ בינלאומי על ברית המועצות לאפשר ליהודים להגר למערב (או, רחמנא לצלן, לעלות לישראל). בחסותם של כל הנתן שרנסקים והאידה נודלים, שתודות ללחצים מצאו סוף־סוף את דרכם אל החופש, הסתננו למערב גם אנשי מאפיה באמצעות מסמכים מזויפים המעידים על יהדותם. זה אולי נשמע כמו קוריוז קטן, אבל זאת היתה ראשיתה של הפלישה הרוסית אל העולם התחתון של ארצות המערב.

 

וזה לא שהמאפיה הרוסית נטשה את רוסיה. ממש לא: נפילת הקומוניזם וקריסת מסך הברזל בסוף 1991 הותירו אחריהם חלל עצום שהמאפיה יותר משמחה למלא. סוכני ק.ג.ב לשעבר ובוגרי צבא למודי קרבות מרים באפגניסטן גילו פתאום שכבר אין להם ממש בוסים לעבוד בשבילם; בלית ברירה מצא את עצמו חלקם הגדול מציע נישואים למאפיה. ארגוני הפשיעה גם לקחו תחת חסותם צעירים ממוסקבה, סנט פטרסבורג וקייב - בסיסים איתנים של תאי מאפיה - וארגנו להם עבודות ותמיכה כלכלית. אי אפשר להפריז בחשיבותן של ההצעות האלה באותם ימים של קריסת רשת הביטחון הרעועה ממילא של הכלכלה הקומוניסטית. בשורה התחתונה, המאפיה תפסה את מקומו הפטרוני של השלטון הישן, ויצרה תלות בין הכלכלה החדשה שנבנתה באותם ימים ובין מוסדות הפשע המאורגן.

 

במקביל להתחזקותה של המאפיה במגרש הביתי שלה, פתחו קהילות המהגרים הרוסים בארה"ב, בריטניה, צרפת וישראל מעין שלוחות רחוקות שלה. אחרי הכל, כאן כבר היה מדובר בכלכלות בריאות ועשירות, שהתאימו להלבנת כספים והציעו גן שלם של משחקים חדשים.

 

באמריקה המשיכו המהגרים הרוסים במסורת מכובדת, שלפיה כל גל הגירה מביא איתו גם מאפיה חדשה. איטלקים, אירים, פורטוריקנים, מקסיקנים, יפנים וסינים - כולם הטביעו את חותמם על עולם הפשע של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כשהגיעו הרוסים הם היו צריכים לפלס את דרכם בין מאפיות מבוססות, והתנגשויות בינם ובין הטריאד הסינית או היאקוזה היפנית לא היו דבר נדיר. אבל העובדה שלמאפיה הרוסית היה גב של מדינה שלמה (ועוד מעצמת־על לשעבר) הפכה את כניסתם לשוק למהירה, ברוטאלית ויעילה. מה גם שהתחום העיקרי שלהם - הלבנת כספים - הוא שירות שכל ארגון פשע זקוק לו בלי קשר לארץ המוצא שלו. ככה מצאו את עצמם הרוסים מלבינים כספים לכל השאר, ויושבים על הברז של כל המאפיות.

 

בכל מדינה שבה הרימה המאפיה הרוסית את הראש מצאו את עצמם שלטונות החוק כמעט חסרי אונים אל מול הלואו־טק האכזרי של האלימות, וההיי־טק הקר והמחושב של תחומי הפעילות. המאפיה האיטלקית, למשל, התפרסמה בזכות שוחד לשוטרים והשתלטות על ארגוני העובדים; המאפיה הרוסית, לעומתה, ידה בכל. והכל זה ממש הכל: משחקים ומניפולציות בשוק המניות ובשוק הנדל"ן, סחר בנשק, סחר ביהלומים, סחר בבני אדם, זנות, נפט, גז טבעי, השתלטות על בנקים, פשעי אינטרנט - אם אתם יכולים לחשוב על זה, המאפיה הרוסית עוסקת בזה (למען האמת, סביר להניח שהמאפיה הרוסית עוסקת בזה גם אם אתם לא מסוגלים לחשוב על זה). אחרי הכל, אנחנו מדברים כאן על אנשים שניסו למכור צוללות לסוחרי סמים קולומביאנים.

 

ארגונים עולמיים למאבק בפשע המאורגן מודאגים היום מזה שהמאפיה הרוסית משקיעה מאמצים במעורבות פוליטית באזורים נפיצים. הרעיון מאחורי המעורבות הזאת הוא ליצור אי יציבות שמחלישה את שלטונות החוק המקומיים, ומסייעת למאפיה לנהל פעילות ענפה ומשגשגת על חשבון מלחמות פנימיות ובינלאומיות. הפעילות הזאת יכולה לכלול גם גניבה של ראש נפץ גרעיני שיסופק לכל המרבה במחיר; את סכומי הכסף הדמיוניים שיקבלו יוכלו אנשי המאפיה להלבין גם במדינות שעליהן מאיימת אותה פצצה קטלנית. אחלה סידור.

 

וזאת בעצם הגדולה של המאפיה הרוסית: אין שום שיקול חוץ מכסף, והרבה ממנו. בכל פעם שהזדמנות דופקת על הדלת, הכוח שמאחורי הקוד של הוורי וי זאקונייה דוחף את הקרימינלים שלו קדימה, פנימה ולמעלה - וככה, בלי שהרגשנו, הם הפכו לטפיל שיושב על כל העורקים של הכלכלה העולמית. תוך מאה שנה בערך הפכו עלובי הגנבים של מדינת ענק רקובה למלכי העולם. וגם זאת דרך להסביר מה זאת בעצם המאפיה הרוסית.