סימנטוב

תומר קמרלינג ממליץ על "סימנים של כבוד". רק תזכרו שזה בא ממישהו שהעביר את כל התיכון עם סימנים של כאפות

משהו קרה לדיוויד קרוננברג מאז "היסטוריה של אלימות". אני לא יודע מה, או איך קוראים לדילר החדש שלו, אבל אין ספק שזה משהו טוב.

 

עד "היסטוריה", התחושה הכללית היתה שקרוננברג לא באמת עושה קולנוע, אלא משתמש במצלמות ופנסים וכל מיני כאלה כדי לעשות את מה שבאמת מעניין אותו: ביזאר. בסרטים היותר טובים שלו - או כפי שאני מכנה אותם, "הזבוב" - זה לא הפריע, רק היה מאוד מורגש. אבל בסרטים היותר גרועים - או כפי שאני מכנה אותם, "כל השאר" - זה ממש ביאס את התחת. האיש, כך נדמה היה במשך שנים, כותב תסריטים לא כדי לספר סיפורים טובים; הוא כותב אותם כדי להגיע כבר לסצנה ההיא עם הדברים הריריים שזזים בצורה מוזרה. ואני לא יודע מה איתכם, אבל במאי/ תסריטאי שסימן ההיכר שלו הוא משהו רירי שזז לא נחשב אצלי למישהו שצריך לחכות ליצירתו הבאה. אלא שכל זה השתנה מאז יצירתו הקודמת.

 

"היסטוריה של אלימות" היה ועודנו אחד מהסרטים הגדולים של העשור הנוכחי. כשהוא יצא חשבתי לעצמי אוקיי, אז קרוננברג עשה משהו גדול בלי סצנת מוקוס קטנה, אבל הוא מיד יחזור לסורו - בדיוק כמו דיוויד לינץ', הקיסר הגדול של הביזאר, שביים את "סיפור פשוט" וחזר משם ישר ללה־לה לנד. אבל החודש ראיתי את "סימנים של כבוד", ותשמעו: זה לא היה חד־פעמי, הקטע הזה של קרוננברג עם לעשות קולנוע.

 

כמו שכבר קראתם בתחילת הכתבה, "סימנים" מספר על אחות (נעמי ווטס) שלוקחת חסות על תינוקת (תינוקת) שאמה מתה בלידה, ועל נהג בוס (ויגו מורטנסן) שמנסה לעזור לה עם זה - למרות שהתינוקת הנ"ל מהווה איום ישיר על המעסיקה שלו, קרי המאפיה הרוסית. עכשיו, מה שלא קראתם בתחילת הכתבה זה שמדובר בסרט גדול. אולי לא מופתי כמו "היסטוריה", אבל גם לא הרבה פחות. הוא מותח בלי להימתח, סוחף בלי להתאמץ, מפתיע בלי להציק, אלים בלי - טוב, בעצם עם להגזים קצת. אם קרוננברג ייצא מזה עם אוסקר על בימוי, וסטיבן נייט עם אחד על כתיבה, זה יעשה אותי מאוד מבסוט.

 

קרוננברג, גם בימי ה"בואו נעשה סרט עם ג'רמי איירונס בתפקיד כפול ונכניס בו סצנת חלום שבו ז'נבייב בוז'ול לוקחת ביס ממשהו רירי שזז בצורה מוזרה" שלו, תמיד ידע להוציא את המיטב מהשחקנים שלו. ולראיה, יקום מי שלא עושה "בזזז" עד היום כשהוא רואה את ג'ף גולדבלום. אבל עכשיו, אחרי שהחליט לנטוש את אמנות הביזאר לטובת האמנות השביעית, הוא מוציא מהם דברים שאפילו הם לא יודעים שיש בהם. מורטנסן מדהים ב"סימנים של כבוד" אפילו יותר מאשר ב"היסטוריה של אלימות"; וינסנט קאסל, בתפקיד הבוס הישיר והפסיכוטי שלו, כמעט גונב את הסרט; ונעמי ווטס לא היתה כל כך טובה מאז "21 גרם". ואם תשאלו אותי, זה רק בגלל שמשהו טוב - גם אם לא ממש ברור מה - קרה לבמאי של כל החבר'ה האלה.

 

אהבת? תאהב גם את Dead Man's Shoes מ־2004 (לא הופץ בישראל, אבל אפשר להשיג פה די.וי.די לא מתורגם), עוד סרט שאיכשהו מצליח להיות גם אלים בטירוף וגם מרגש לאללה