על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על רבין?

איפה הייתי כשרבין נרצח זו שאלה שחוזרת על עצמה מאז הרצח בכל שנה. בהתייחסות לרצח, להשפעתו וליגאל עמיר חושפים הגולשים יותר מטפח מעולמם הפנימי

הדבר המעניין ביותר שאפשר ללמוד מתגובות הכותבים בפורומים השונים לעיסוק ברצח רבין וביום הזיכרון, היא עד כמה הפסיכולוגיה האישית מכתיבה את הההתייחסות לטראומה הזו. הרבה לפני שמדברים על דעה והשתייכות פוליטית.

 

התגובות חושפות חלקים מרתקים מהעולם האישי של הכותבים. מהחרדות הפרטיות ביותר, מתחושת אסון לאומי שנמהלת בחידלון ואובדן דרך אישיים, ואפילו, למרבה הצער, על הערצה. כזו שאולי נובעת ממאווים כמוסים שנוגעים לצדדים אחרים של הרצח, למשל כמו זו של סתוית7, מפורום חיי נישואים. "אני מקיאה ומוקיעה את הרוצב הנתעב על המעשה שעשה", היא כותבת, "אולם אני לא יכולה שלא להעריץ אותו (מוזר הא) על ההיצמדות לאידאלים שלו ואמונתו בהם בצורה כל כך טוטאלית. מעטים האנשים שיש להם אידאלים והם חיים על פי הם בדבקות".

התגובה שלה עוררה כצפוי זעם גדול וטלטלה את הפורום. "יגאל עמיר לא חי באידיאלים. הוא חי בפנאטיות", עונה לה H5N1, "יש הבדל גדול! אידיאלים הם ערך נשגב אך הוא אמור לאפשר גמישות והתאמה למציאות. פנאטיות היא התנגדות למציאות וניסיון כפייתי לשנות אותה בהתאם לרצונותיך".

 

"טוב שהתחתן האיש, כך הוא חש את ההפסד יותר. הוא הופך לאב, ואין עונש גדול לאב מאשר שלא לגדל את ילדיו" יאיר רוטקוביץ', מנהל פורום יהדות חופשית

 

 

הדיון המשיך לתסוס בפורום, וסתוית 7 חזרה והמשיכה אותו בשרשור אחר, והבהירה אף יותר את העניין האישי שהיא מגלה במעשה הנפשע: "כשאמרתי שהליכתו אחר מה שהוא חושב מעוררת הערצה, זה מכיוון שלא רבים האנשים שהולכים עד הסוף עם מה שהם חושבים / מרגישים (לטוב ולרע)/ רוצים. אני למשל הייתי רוצה ללכת עד הסוף עם דברים שרציתי, ששאפתי אליהם ולא תמיד השגתי אותם כי לא התאמצתי מספיק, לזה התכוונתי. זה שיכולת השיפוט שלו לקויה והוא לא ידע / יודע להבחין בין טוב לרע בשאיפות שלו / רצונות שלו / המעשה שעשה, זה עניין אחר".

אז סתוית7 הייתה רוצה ללכת עד הסוף עם הדברים שהיא רוצה, והיא מתבלבלת קצת בטשטוש משמעות הרצח. האם היא היחידה? לכל אחד יש את הרבין הפרטי שלו, ואת רצח רבין הפרטי שלו, כנראה.  וכולם יזכרו כנראה איפה הם היו בזמן הרצח, אבל לא תמיד ידעו איך הוא השפיע על ההתיחסות שלהם לדברים אחרים, שאין להם שום קשר לעניינים ערכיים לאומים.

 

איפה אתה, יצחק

 

ההודעה של "אלה" מפורום "לאשה", נגעה לליבי בכמיהה שמובעת בה. "ברגע קט אחד נרצח בן אדם כ"כ גדול אחד מראשי הממשלה הכנים והטובים שהיו במדינת ישראל מאז הקמתה. איפה אתה יצחק? אתה לא יודע כמה אתה חסר למדינה הזו. אני בטוחה שאם לא היית נרצח היום היינו נמצאים באותה ארץ אבל בתקופה של שלום ואחווה". נראה שיותר ממה שהיא כותבת על המנהיג יצחק רבין, היא כותבת על סמל, על חיסרון עצום, על געגוע להבטחה שלא מומשה.

 

והנה אספקט אחר שצף בהודעה של יאיר רוטקוביץ', מנהל פורום יהדות חופשית, "יגאל עמיר הוא אדם עוצמתי, ולכן.. נבל גדול. כי הוא בחר לרצוח ולא נקלע לזה בסהרוריות. הוא לא משוגע. הוא שפוי ואלים. הוא נשוי ויש לו אהבה (גם רוצחים אוהבים...) ואין עונש חמור לאדם להיות מבודד מאהבתו, ולספור ימים עד להתייחדות, טוב שהתחתן האיש, כך הוא חש את ההפסד יותר. הוא הופך לאב, ואין עונש גדול לאב מאשר שלא לגדל את ילדיו. וכאן הוא הוסיף על עונשו. אין עונש חמור לאדם שיכול להזות על שיחרור אפשרי שלא יתגשם (כנראה...) וכאן כל הפועלים לשיחרורו מענים אותו יותר. זה עונשו של הבריון.. ליפול בבור אותו הוא עצמו חופר ומעמיק".

 

בפורומי התמיכה נזהרים מנושאים שנויים במחלוקת

 

וגם על הדרך לזכור את רבין ומורשתו נכתבו כמה דברים מעניינים. בפורום תאומים ושלישיות תהתה אחת הגולשות מדוע אין מדברים ביום הזיכרון אף מילה על רבין. תופעה שכיחה בפורומים חברתיים ופורומי תמיכה מגובשים - נושאים שנויים במחלוקת, גם אם הם בוערים מאוד, ידחקו מתחת לשטיח. ירוסנו, על מנת לא לפגוע באווירת התמיכה. "פורום יקר", תוהה הגולשת שמכנה את עצמה "שומרת מסורת", "רצח ראש ממשלת יצחק רבין לפני 12 שנים - שום מילה?".

קשה לי קצת עם כאלה שלוקחים בעלות על שמירת המסורת של רבין", עונה בסרקאזם הגולש "רמון", "בדיוק כפי שקשה לי עם אלה שלוקחים בעלות על שמירת מסורת ישראל. אני לא חושב שלי כ"שמאלני" ,כואב יותר. העולם לא מתחלק בעיני לשמאלנים שרצח רבין כואב להם מול אנשי ימין שממש לא אכפת להם מהאירוע. אני גם לא בטוח, שהדרך היחידה לזכור ולהתאבל היא הדלקת נר והקשבה לשירים עצובים של אביב גפן. חבל לי שיום כזה, הפך ליום של מחלוקת וניכור במקום שיהיה יום שמאחד. ולא פחות חבל לי שצריך להסתתר מאחורי ניקים בדויים, כשמתעורר ויכוח.