קאובוי של נוצות

מבקרנו הצפין עד "מיטשוס" בקצרין כדי לאכול בשר כמו גבר - ונדלק כמו נקבה על איזה בחור שהזכיר לו את המרלבורו מן

סמלי הסטטוס של הגבריות מתעדכנים עם השנים. הסוס הפך לאופנוע, החרב לכרטיס אשראי, ושדות התבואה ועדרי הבקר לאחזקות של נדל"ן מניב או תיק מניות מצליח. בעצם נדמה שרק שני אלמנטים מהגבריות הישנה והטובה שרדו את מבחן הזמן: החיבה לנשים והחיבה לבשר. גבר, אפילו בגירסה האולטרה־מודרנית שלו, צריך לתת בנשים היפות ביותר ולאכול מנתחי הבשר המשובחים ביותר. כשהוא שיכור מאוד מותר לו גם להתבלבל בין השניים, אם כי מניסיוני, ללעוס כוסיות זה קצת כמו לאכול כנפיים - אתה מגיע מהר מדי לעצם.

 

הבעיה היא שלרובנו אין ממש מושג בבשר (כלומר, מהסוג האכיל) גם אחרי שלמדנו להבדיל בין פילה, אנטרקוט וסינטה. יחסית לאומה שמבעירה אש בפארקים בכל פעם שמישהו נותן לה וויקאנד פנוי וקצת דשא, אנחנו ממש גרועים: מנגל ישראלי מצוי מכיל בעיקר קבבים והמבורגרים מהסופרמרקט, נקניקיות עם 70 אחוז לחם ופרגיות שרופות על הכיף־כיפאק, העיקר שיהיה קצת טעם של עשן בתוך הפיתה עם החומוס־צ'יפס־סלט. סטייקים מבשר בקר מיושן ומתובל כהלכה בקושי יהיו שם.

 

העניין הוא שבשר אמיתי זה רק בקר. או ליתר דיוק, עגל. או ליתר ממש דיוק, עגל מהסוג הנכון. כזה שהקפיד על מינון טוב של תזונה ופעילות גופנית בטרם זכה למות מות גיבורים, להתפרק ולהתיישן במקרר־אפס. אבל בואו לא נקדים את המאוחר, במיוחד כשאנחנו עוד צריכים לפגוש את ש' ו־ל' בראש פינה לפני שנטפס לרמת הגולן.

 

מנקודת מבט קרניבורית, הרמה משולה לאנטרקוט ענק: כאן רועה מיטב הבקר שלנו, וכאן גם מתגוררים כמה מהמומחים לבשר. בדרום הרמה אפשר למצוא את מרינדו ממושב כנף או את גיליס ממושב נוב, שאנשים בתעשייה עושים לו כבוד מלכים. אבל בהפוכה, כשהחלטנו לצאת למסע בעקבות הסטייק המושלם, נסענו דווקא לעבר קצרין, שבאזור התעשייה שלה נמצאים חגי שלום ו"מיטשוס" שלו. הרי בבשר, בדיוק כמו בנשים, אתה לא רוצה להיות איפה שכולם כבר היו.

 

מכתב פיטומים

המיקום של מיטשוס - קצבייה, מעדנייה, מסעדה - רחוק מלהיות אקזוטי, אבל כל מה שמעניין אותך כאן בתום טיול ארוך בגולן הוא הנוף שנשקף מעל לגריל. ויש הרבה מה לראות, אבל לפני שנגיע לזה נגיד יפה שלום לחגי שלום, שהפך כמעט בעל כורחו למומחה לבשר.

 

באמצע שנות ה־90 ארגן שלום טיולי שטח וחוויות אקסטרים לכל מיני חברות היי־טק שרק החלו לצבור תאוצה. אלא שאחרי חצי יום בשטח נעשו המטיילים המפונקים שלו רעבים, מה שחייב אותו למצוא קייטרינג הולם עבורם. אבל במושג "קייטרינג הולם" - במיוחד בסטנדרטים של צפון הארץ - יש כשל לוגי מובנה, וחגי החליט להשלים את שירותיו למטיילים בקייטרינג תוצרת בית. בגלל שעיקר הביקוש היה לארוחות בנוסח עדות הברביקיו, הוא התחיל להתמקצע בכל מה שקשור לגידול בקר: פיטום, שחיטה, פירוק, יישון, תבלון, צלייה והגשה.

 

בזמן שירדנו על חטיפים, כמו קבבים ונקניקיות צ'וריסוס שממולאות במינון נכון של כל טוב - בשר, שומן, תבלינים ופיסטוק חלבי שהופך כל ביס לחגיגה - שלום הסביר לנו כמה עקרונות שמנחים אותו בכל הקשור לבשר. בין היתר, הוא מציע להתרכז פחות במגדלי הבקר ויותר במפטמים. הרציונל ברור: בניגוד לפרות מארגנטינה למשל, שיכולות ללעוס במישורי הפמפס יותר עשב ממה שרם גלבוע מסוגל לעשן, לפרה הישראלית ולבנה העגל יש זמן ושטח מרעה קצובים. אחרי כמה חודשים עובר העגל מהמרעה הטבעי לבליסה של אוכל מוכן; כאן מגיע השלב הקריטי בחייו, שבו חשובים מאוד מינון החלבונים, השומנים ושאר מרכיבי התזונה שלו. עכשיו מתוודע העגל לייעודו האמיתי במקרר היישון, שאמור לרכך את הבשר: תופעת לוואי של השחיטה היא התכווצות סיבי השריר, שגורמת לבשר להיות נוקשה מעט. לשם כך יש ליישן אותו בתהליך שמאפשר לשרירים להתרפות מחד, אך לא גורם לקלקול הבשר מאידך.

 

בשלב הזה עבר שלום למצגת אור־קולית ורפרף באצבעותיו על הנתחים השונים: מכאן בא הפילה, מפה חותכים את הפורטרהאוס, זה הראמפ המפורסם, הנה האנטרקוט וזה הסינטה. הוא גם גילה לנו שיש לו שיטת חיתוך משלו, שנקראת "נתח מיטשוס" ומאפשרת לסועד להתנסות כמעט בכל החלקים השונים שיכול להכיל נתח בשר אחד.

 

לקראת העיקריות פתחנו עוד יין. בקבוק אחד מהיקב הפרטי של שלום - יופי של יין, שמיוצר בכמות זניחה של כמה אלפי בקבוקים ונלגם ברובו במסעדה - ועוד בקבוק של קברנה סוביניון 2006 מיקב אסף. אבל עם כל הכבוד ליין, ויש לנו הרבה כבוד אחרי בקבוק או שניים, הגיע הזמן לבשר.

 

בוקרים וגנבים

לפנינו הונחו סינטה ואנטרקוט עסיסיים, ולקינוח נתח קצבים, אותו חלק בפרה שיותר מכל חלק אחר מיועד למי שיודע להתענג על בשר טוב: לא רך כמו הפילה, אבל עסיסי מספיק כדי לשחרר בלעיסה אחת את כל הטעמים הגלומים בו.

 

תוך כדי בליסה ראיתי מולי את ש' ו־ל' קורסים אט־אט לתוך הצלחות שלהם עוד בטרם התכלה הנתח; ככה זה כשמנסים לשחק אותה גברים שמסוגלים לאכול עגל שלם. ובדיוק אז, כמו בהזמנה, נכנס למקום בחור שנראה כאילו הוא מסוגל להוריד עגל בתור מתאבן. קאובוי עברי גאה עם שיער ארוך וזיפים, אקדח תלוי על החגורה מעל לג'ינס משופשף, ובחוץ טנדר מזווד לעייפה עם שני בורדר קולי בארגז. שיהיה ברור כאן ועכשיו, אנחנו סטרייטים עם תעודות - ומי שיטען אחרת נזיין אותו בתחת - ובכל זאת לא יכולנו להישאר אדישים מולו. הוא נראה כמו שילוב בין האיש של ליווייס לזה של מרלבורו, אפילו שהוא בכלל מעשן נובלס.

 

על שאריות של נתח קצבים שוחחנו עם הקאובוי. התברר שיש לו עדר בדרום הרמה, ושהוא סובל מהתנכלויות של גנבים ומרעילים - סוג של ברית רשעים בין פושעים יהודים לבדואים. המשטרה, הוא טוען, לא עושה כלום למרות שהגנבים מוכרים לה, ולו לא נותר אלא להציב בעצמו מארבים בשטח. אבל הנובלס־מן גם יודע מה יקרה ביום שיגן על רכושו באקדח כדרכם של גברים: הוא יגלה כמה יעילה המשטרה כשהיא פועלת נגד מי שקם להגן על עצמו. חגי שלום טען שהסיפור הזה הוא משל על ריקבונה של החברה הישראלית, ובמיוחד היהודית־ציונית, שדווקא ידעה לעשות שימוש מושכל באקדחיה לפני שהעבירה אותם למשפחות הפשע. אבל את הקאובוי העייף, שלגם קוקה קולה והדליק עוד נובלס, מעניינות רק הפרות שלו.

 

מאחר שכבר היינו במלבי ונשאר לנו עוד לקפוץ ולהגיד שלום ליואב לוי ביקב בזלת הגולן ולטל פלטר מיקב פלטר (ר' "תקוע בפקק"), לא נותר לנו אלא לארוז כמה נתחים של פילה בשקית קרה, לאחל בריאות לפרות של הקאובוי ולצאת לדרך.

 

ליד גשר פקק עצרנו כדי לחסל את ג'וני בלאק, הגנגסטר הנודע ממשפחת ווקר. כשהגענו למחציתו החלטנו להציע עסקה לאסד, שבמסגרתה נעביר אליו את ירושלים על כל החרדים והערסים והמסעדות הכשרות שלה, והוא בתמורה ישאיר לנו את המקום היחיד שישראלי עוד יכול להרגיש בו כמו קאובוי. המהלך הזה אמנם יחייב אותנו להתגייס למלחמת אזרחים קטנה, אבל כמו שהתרשמתי מרמת הגולן, יש בה מספיק אנשים עם אקדחים שכבר יידעו מה לעשות.

 

מיטשוס, אזור התעשייה קצרין, 6963334־04. סגור בימי ראשון