אוף, עשיתי טעות, אני רוצה עוד הזדמנות

אני זאת שאתם מתחילים איתה בבר/פאב/דרך חברים/ברכבת ואחרי דייט אחד שהיא מצחיקה אתכם ומחייכת כל הערב אתם לא מבינים למה למחרת היא אומרת "אתה מקסים אבל...". זאת שאומרת שהיא לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר עבורה. זאת עם שכבת ההגנה העבה

קחו בחורה עצמאית, חזקה, הוסיפו לזה אכזבות חוזרות ונשנות מאי מציאתה את שאהבה נפשה, וקיבלתם אותי עם שכבת הגנה כל כך עבה, שגורמת להדיפת הגבר שחלמתי עליו.

 

כן ,כן, זאת אני. מודה. החברה שיש לכולכם זאת שיודעת בדיוק מה היא מחפשת, מה עושה לה את זה ומה ממש לא. זאת שכבר לא רוצה שתסדרו לה פגישה עיוורת, זאת שאתם מתחילים איתה בבר/פאב/דרך חברים/ברכבת ואחרי דייט אחד שהיא מצחיקה אתכם ומחייכת כל הערב אתם לא מבינים למה למחרת היא אומרת "אתה מקסים אבל...". זאת שאומרת שהיא לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר עבורה.

 

האמת שההתחלה לא היתה מרנינה בכלל, אפילו די עקומה. נרשמתי לאתר המקוון, בלי מנוי ועם הרבה סלידה. אחרי שבועיים החלטתי שדי, זה לא בשבילי, אני רוצה את הדרך הישנה והטובה, אני אוהבת שמתחילים איתי, הדרך הבלתי אמצעית הזו של חיוך הדדי ותחילת שיחה מגומגמת עושה לי את זה.

 

אז ביום האחרון באתר הוא פנה אלי, תמונה עם משקפי שמש וסיגריה. אני לא מעשנת, מעולם לא יצאתי עם מעשן, גם לא אוהבת תמונות עם משקפי שמש. כבר התעצבנתי. אז מייד ביקשתי תמונה. אמר ששלח תמונה ואז ביקש עוד אחת שלי (היתה לי ברורה באתר), טען שהיא מטושטשת. עניתי בתקיפה נוספת בסגנון "כמה תירוצים" ואז הוא התנתק. לא ממש התפלאתי, ולא הצטערתי בכלל.

 

החסרתי פעימה: בדיוק הטעם שלי

המייל ממנו הגיע כעבור כחצי דקה, והחסרתי פעימה: בדיוק הטעם שלי. אבל הרי הוא נעלב והתנתק, אז שכחתי מזה מיד והשכבתי את המחשב לישון.

 

למחרת בבוקר, כשהערתי את המחשב והמייל החל בעבודתו, התפלאתי לראות מייל ממנו "נפל לי המחשב, מה את אומרת?"

 

כתבתי לו "כן, בטח, ולא נעלבת בכלל ממני".

 

אני יודעת שאתם עכשיו מצקצקים בלשון על הנימה המלגלגת שלי. אבל תבינו אותי, בגיל 29, אחרי חמש שנות חיפוש בשוק הפו"פ למעט מערכות יחסים פה ושם, מפתחים שריון/ מעטה, או שכבת הגנה, כפי שאני קוראת לזה. פשוט עד שהוא הגיע לא ידעתי באמת עד כמה היא עבה.

 

שכבת ההגנה הזו היא שמוציאה מבחורה סוּפר-חייכנית וצחקנית כמוני הערות עוקצניות ומרחיקות כל מי שנראה לי שאני צריכה לחשוש מפניו. ולמה הרגשתי שאני צריכה לחשוש? ובכן, גם אני לא חסינה מפני סטריאוטיפים, ובגלל תמונת הפוזה שלו קיבלתי רושם של אדם לא רציני. גם כל אחד שמעיד על עצמו כ"רציני, מחפש קשר רציני" מקוטלג אצלי אוטומטית כ"פלרטטן, מחפש סטוץ".

 

בסתר ליבי קיוויתי שלא יתקשר, אבל הוא דווקא התקשר. היתה שיחה נחמדה. שלוש שעות שיחה, ליתר דיוק. זה לא משהו שעשיתי קודם לכן. היה לי חוק לדבר חמש דקות ולקבוע דייט. אבל איתו משהו זרם, מהרגע הראשון.

 

במהלך השיחה נפתחנו, מאוד, עד שהגענו לשתי מסקנות. הראשונה היתה שאנחנו מאוד דומים באיך שאנחנו רואים את הזוגיות הרצויה, בהשקפה שלנו על ענייני משפחה, בחינוך שלנו ועוד. לעומת זאת, אנחנו מאוד שונים בדברים שכיף שבני זוג שונים בהם, ההפכים שמושכים: אני קופצנית, חברותית, חייכנית וחמה, בעוד שהוא רציני, שקט, סגור וקר.

 

בסוף השיחה הגענו למסקנה ש"זה בטח לא יילך בינינו", כי כבר הרסנו לעצמנו עם השיחה הארוכה, ועכשיו בטח לא נמשך אחד לשנייה. בכל זאת, למחרת דיברנו שוב שלוש שעות, שבמהלכן החלטנו (כלומר, אני החלטתי) לוותר לחלוטין על פגישה, אפילו מתוך סקרנות, כי זה לא יילך.

 

הוא קצת לקח את זה קשה, אבל לא היתה ברירה, אני התעקשתי. בסוף השיחה, מכיוון שידענו שלא ניפגש, הוא אמר לי שרק מהשיחות איתי הוא כבר אוהב. זה לא "אני אוהב אותך" שאומרים לבן זוג, אלא "אני אוהב את הבן אדם שאתה". כלומר המהות שלי, בזה התאהב.

 

למחרת על הבוקר הוא התקשר ואמר שהוא חשב על זה ו"אנחנו נפגשים". ניסיתי למחות, אבל הוא קבע עובדה.

 

לפני ה"דייט", הייתי לחוצה כמו טמפון, לא זיהיתי את עצמי. אני, שאוהבת במות וקהל (מתקשר מצוין למקצוע), נואמת מקצועית ובולעת דייטים ראשונים, לא האמנתי שאני מתרגשת.

 

ממש רציתי להרשים אותו

ואפילו השקעתי. לדייט ראשון אני תמיד מגיעה בג'ינס וגופיה שאני הולכת איתה ביומיומיום ולא מתאפרת, למעט מסקרה. אבל אותו ממש רציתי להרשים. רציתי שיחסיר פעימה. שיו, איזה קיטשית אני.

 

בדרך לדייט דיברנו בטלפון ואמרתי לו שאני ממש לחוצה ולא מזהה את עצמי. אז הוא, מכל האנשים, התחיל להרגיע אותי. ואז הוא אמר משפט שסידר לי את הנשימה לגמרי "תתייחסי לזה כאילו את יוצאת עם ידיד שלך". וזה עשה הכל.

 

הדייט עבר סבבה, אם כי היה קצת מוזר לצרף את המראה הממשי לאדם שהכרתי בשיחות הטלפון הארוכות. בסוף הדייט נתתי לו חיבוק, ואז הוא נישק אותי, מפה לשם זה הידרדר לחרמונים קשים. כמה פעמים הדפתי אותו בכוח שיעצור, כי אני לא רגילה וזה מוזר לי. אבל בשנייה שהוא הסתכל עלי כבר רציתי עוד נשיקה.

 

סקס לא היה, המספר שהגעתי עליו עד היום הוא חד ספרתי ומורכב רובו ככולו מבני זוג קבועים. אין מצב לסקס בסוף דייט ראשון, לא משנה כמה אני חמה, זה פשוט לא אני.

 

כשהגענו הביתה הוא שלח סמס, ביקשתי שיתקשר. השיחה לא זרמה, היה לי מוזר עם עצמי אחרי החרמונים. הייתי ממש קשה עם עצמי, ייסרתי את עצמי שיצאתי זולה. למחרת התקשרתי אליו והשארתי הודעה, הוא חזר אלי רק יום אחרי, ב-11 בלילה. כבר לא רציתי אותו. שכבת ההגנה שלי דחתה אותו לחלוטין. הכל התערבב לי: הוא מלא פוזה, הוא צריך מישהי שתתפרפר איתו, ואני לא כזו.

 

חתכתי.

 

הרגשתי ממש טוב כשחתכתי, הרגשתי שהייתי נאמנה לעצמי, תמיד יצאתי רק עם בחורים טובים שהתקשרו יום אחרי ורצו לקבוע דייט שני. ופה יצאתי גדולה, כי הדפתי מישהו לא רציני, למרות המשיכה.

 

אבל אחרי כמה ימים זה חלחל. רגע, איזו עיזה פזיזה הייתי כשדחיתי אותו, אולי הוא באמת היה ממש עסוק? והרי התאהבנו כבר במי שאנחנו, והמשיכה... נו, היתה משיכה, הרי שנינו יצאנו מזיעים מהדייט. ואנחנו כל כך דומים בדברים שחשוב להיות דומים וכל כך שונים בדברים שמושכים ומאתגרים.

 

אוף! עשיתי טעות?

 

אז כתבתי מייל (היה לי תירוץ טוב, היה לו יום הולדת). הוא ענה שאני מתוקה ותודה ושהעליתי חיוך ושאני יכולה להתקשר אליו. אז התקשרתי, והוא אמר שבדיוק נכנס אליו חבר ושהוא יתקשר יותר מאוחר. הוא לא התקשר. גם למחרת לא התקשר. התקשרתי בעצמי, כי רציתי להגיד לו כל כך הרבה, אבל הוא שוב "היה עם חבר" ואמר שידבר איתי מאוחר יותר.

 

ידעתי שהוא לא יתקשר. לא הספקתי להגיד לו שאני רוצה הזדמנות נוספת. נראה לי שיש הרבה סיבות לנסות. אני אבוא נטולת סטריאוטיפים, אביט על כל מה שיש וטוב בינינו ולא על מה שלא מתאים. ובעיקר - בלי שכבת ההגנה.