בואו נסתכל לרגע על דיוני בג"ץ בעניין עסקת הטיעון עם משה קצב כעל הצגת תיאטרון. אחרי הכול, רובנו, הצופים בה, מעוניינים יותר בדרמה המתרחשת על במת בית המשפט העליון מאשר בגורלות האישיים של גיבוריה. יכולת ההזדהות שלנו עם המתלוננות מוגבלת מראש, משום שאין להן פנים או שמות (וכמה אמפתיה כבר אפשר לגלות לאות בודדת, אקראית ומנותקת מכל אסוציאציה אישית, כמו א'?), ועם הנשיא לשעבר? תרשו לי להניח שגם אם פה ושם יש מי שחושבים שמדובר ביקר באדם, מעטים מוטרדים בשאלה אילו שיחות הוא מנהל בימים אלה עם אשתו ליד שולחן ארוחת הבוקר. הן והוא מגלמים תפקידים בהצגה, שרוב משתתפיה כמו לוהקו על-ידי סוכן שחקנים עייף ונבול, שרק ברגע האחרון התעשת והעניק את התפקיד הראשי לנשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש.
בייניש היא הג'וקר של המופע הזה. נוכחותה באולם מצילה את ההצגה מלהפוך לעוד קלישאה מייאשת. מאחר שלא מדובר בתיק סבוך שמחייב את בית המשפט להתעמק ברעיונות מורכבים מדי, אפשר בקלות לצפות במתרחש תוך התעלמות מהעדויות, החקירות, הטיעונים והטיעונים שכנגד, ולהתמקד בפירוטכניקה, בכוריאוגרפיה וכן, בחשיבות העצומה שיש לנוכחותה של אשה במקום המכריע הזה. אין לי כוונה לרמוז שפסיקתה של בייניש תושפע מהיותה אשה ומהיותו של הנאשם גבר, שמיוחסות לו עבירות של הטרדה ותקיפה של נשים. לא יותר מכפי שפסיקתם של שופטים אחרים מושפעת מהשתייכותם המגדרית, העדפותיהם הקולינריות או מצב רוחם. להיותה אשה – שמנהלת את המתרחש בזירה - יש חשיבות מרכזית ברמה הסמלית של המשפט, והמשפט הוא הרי אירוע סימבולי, שמעבר לעניינים הפרטיים הנידונים בו הוא הפולחן שמאשר שוב ושוב את הדרך שבה החברה בוחרת להתחשבן את התחשבנויותיה.
בייניש היא הג'וקר של המופע, כי מעבר ליכולותיה המקצועיות, היא הדמות שמנתצת את הליהוק המסורתי הצפוי. הנה אשה שאינה מופיעה באולם הרוחש גלימות שחורות ורעמות אפורות בתפקיד הקורבן. הנה אשה שאינה צעירה, רגשנית, היסטרית, שאמינותה מוטלת בספק - כפי שמקובל בציבוריות שלנו לתאר מתלוננות מכל סוג, ולעתים גם את עורכות הדין שלהן (אלא אם הן מתוארות כברקודות צמאות דם). היא גם לא ממש משתלבת בסצנות ההזויות שראינו שוב ושוב בטלוויזיה (ושבמאי עם קצת מעוף היה מוסיף להן מוזיקה חורקנית של סרט אימה): גברים זחוחים משני צדי המתרס מהלכים אנה ואנה, שולחים זה אל זה חיוכים מלאי הבנה ואמפתיה, כאילו היו חברים באיזו אחווה סודית, טופחים זה לזה על השכם במחווה שנועדה במקור להחליף בעיטה לאשכים, אבל בפועל משמשת לבירור דיסקרטי של סוג הבד ממנו נתפרה החליפה היוקרתית של הקולגה.
בייניש היא הקלף הפרוע של ההפקה הזו, כי רק היא יכולה לפרוע את ההרמוניה המוזרה שנולדה במחזה הזה, בין דמויות שאמורות היו להילחם כמו גלדיאטורים בזירה. רק בפיה יכול היה המחזאי לשים שורות כמו "אונס קלאסי? מה זה? זר שתוקף בפרדס? כבר עשרים שנה שלא מדברים כך"; "כתב האישום נגד חיים רמון חמור מכתב האישום נגד קצב", וגם "יש לכם טרמינולוגיה מוזרה" (לנציג הפרקליטות שהתחמק מלהגיש לה את טיוטת כתב האישום מהעידן טרום עסקת הטיעון). לאמירות האלה אין אולי כל משמעות משפטית, אבל על הבמה הן מצילות את המחזה, ומבטיחות את הרייטינג.
והרייטינג במקרה הזה חשוב, גם משום סמליותו של הדיון (האיש הרי כיהן בתפקיד הסמל הלאומי) וגם משום שכשהצופים נוטשים את האולם, זה מפני שהם חשים מנותקים וחסרי אונים. ההבנה שהם צופים במופע שאינם מסוגלים להבין את כלליו לא נעימה להם. נוכחותה של השופטת בייניש בשתי המערכות שראינו עד כה (ובלי קשר לפסיקתה העתידית) היא שמבטיחה לקהל שגם אם חלק מהדמויות מדקלמות טקסטים ביזאריים ביותר, יהיה למחזה הזה סוף הגיוני, או לפחות כזה שנוכל להבין איך ולמה הוא נכתב.
דפנה לוי, עיתונאית