אברום בורג

פוליטיקאי לשעבר ואיש עסקים בהווה, 52, נשוי ואב ל־6. גר ביישוב נטף

כל עוד יש לאדם חיים ערכיים, לא מעניין אותי איזה ערכים יש לו. אין עליונות לערך יהודי על פני ערך בודהיסטי, ולהפך. יש רק עליונות לערכים על פני חוסר ערכים. אם אני אלך בנהר ואוכל להציל רק אחד משני אנשים טובעים, הרב כהנא שהוא אחי הגנטי או הדלאי לאמה שהוא אחי הערכי - אני בפירוש אציל את השני.

 

כל התורה על רגל אחת? מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. נסעתי לא מזמן לדרום וראיתי שעל עשרות תחנות אוטובוס מרוסס הגרפיטי: "כהנא צדק, מוות לערבים". אם גרפיטי אחד בנוסח "היטלר צדק, מוות ליהודים" היה מופיע בברלין, כל העולם היה רוגש והיינו מגייסים את האו"ם. מהעולם אנחנו דורשים להתייחס באופן הכי ראוי ליהודים, אבל אנחנו עושים לכל היתר את מה שהוא הכי לא יהודי.

 

אם אתה קם בבוקר ולא שואל את עצמך אם מה שאתה עושה נכון או לא נכון, חיובי או שלילי, אנושי או לא אנושי - אתה בבעיה, וכך גם כל מי שמסביבך.

 

חובתו של כל אדם חושב היא לעורר פולמוס בכל מקום שהוא נמצא בו. אני מאמין בכוח העצום של המילה הכתובה, של הרעיון ושל הוויכוח.

 

הטוקבקים הם מערכת הביוב של כל חברה. מי שרוצה להכיר את ישראל השוביניסטית, הרעה, האלימה, הלא מפרגנת והקמצנית, שיציץ בטוקבקים.

 

את ההשמצה האישית בישראל אני חי בלי סוף. כבר למדתי שקודם כל הורגים את השליח ורק אז בודקים מה היתה השליחות שלו.

 

אנחנו עדים להתפרקות האשליה שיש פה חברה אחת ותרבות אחת. בעצם רימינו את עצמנו כל השנים - לקחנו שני תימנים, שני רומנים, שני מרוקאים ושני אשכנזים, ערבבנו היטב במה שנקרא "כור היתוך" וקיבלנו סטריאוטיפ ישראלי. השאלה היא אם כשמשהו מתפרק זה סופו, או ראשיתו של דבר חדש.

 

פעם היינו פיצה משפחתית, ופתאום נהיינו משולשים שלא מתחברים יותר. מדורת השבט זאת כבר לא מדורה ולא שבט, ואם לא נפיח אש בגחלים שנותרו, שום דבר לא יעבוד.

 

אנחנו עם שמוגדר לפי מה שהוא לא. הגוי מגדיר אותנו, האנטישמי מגדיר אותנו. זה לא אנחנו שמגדירים את עצמנו.

 

אחת הבעיות של העידן החדש היא אובדן ההיררכיה. מספיק להציץ במהדורת חדשות אחת כדי לראות שכולם מקבלים את אותו זמן מסך של 30 שניות: פרו, דארפור, תאונת דרכים בכביש הערבה, אולמרט ומזג האוויר.

 

ברגע שכלי אנושי מקבל ממד של קדושה, הוא הופך להיות מסוכן. לנו זה קרה עם הצבא, ואולי הגיע הזמן שנתייחס אליו פשוט כאל הכרח. מדינה צריכה צבא כי זה חלק מהארגון הקהילתי שלה ועליה להתגונן, אבל להפוך את הכלי הזה לרוח? טעות גדולה. טעות שבגללה השיח המיליטריסטי השתלט על חיינו, ודחה את כל השיחים האחרים.

 

אדם חייב לדעת מתי המלחמה שהוא מנהל היא חובה ומתי היא רשות. כשאתה רואה כורח אתה יודע מה הוא, וכשאתה רואה מלחמה מיותרת אתה יודע מה היא. בין לבין אתה מוכרח להיות מפוכח.

 

עד בוא השלום, לימין אין מה להציע חוץ מחרב ומשיח. יום אחרי השלום, לשמאל אין מה להציע מבחינת תוכן ורוח. הפוליטיקה הישראלית כולה היא מערכת בלי מצפן ובלי ניווט. איך אפשר להיות חלק מהפוליטיקה כשהיא מלוחה ממי נבואה? מה עושים עם האונייה הזאת?

 

עברית היא שפה מדהימה, אבל הרוב כותבים בתל אביבית. זאת שפה שמתמקדת בכאן ובעכשיו, בלי שום עומק יהודי. איו ספק שהחייאת השפה היא אחד ההישגים הגדולים של המהפכה הציונית, אבל הדבר הגדול הזה הוא חצי אשליה וחצי טרגדיה: העברית הישראלית היא בת 100 שנה, ושום דבר בה לא משכנע שבעצם יש מאחוריה עוד 4,000 שנה של שפה.

 

החינוך של הילדים מתחיל 100 שנה לפני שהם נולדים. זה מה שאבא שלי היה אומר, וזה מה שאני עושה - מחנך אותם 100 שנה לפני ההריון. מה שנותר לעשות כשהם נולדים זה להסביר להם שהחיים מורכבים.

 

בכל התאים המשפחתיים היציבים שהכרתי אין יסוד של בוז ויש יסוד של הערכה. אני מעריץ את האדמה שיעל אשתי דורכת עליה, והכבוד הזה לא מתבטא בפרח שאני מגיש לה ביום האם, אלא ברזולוציה היומיומית.

 

משפחה זאת שותפות, וממש כמו בביזנס - אם אתה לא מטפח, העסק מתחרבן. כבר אמרו לפני שבני אדם זה פרויקט קשה.

 

גם האופטימיסט וגם הפסימיסט מתים בסוף. ההבדל הוא הדרך שהם עושים עד לשם.

 

 

* ספרו של אברום בורג, "לנצח את היטלר", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות