במחשבה תחילה

אלבום הבכורה של אורי קליאן, "מחשבות למחיקה", עשוי בדיוק לפי הספר וזו הבעיה שלו. תימורה לסינגר ממליצה לו להתחיל להעיז

תימורה לסינגר פורסם: 11.11.07, 10:15

 

הנה אלבום ראשון קלאסי. אורי קליאן, שהחל את דרכו המוזיקלית כחבר בלהקות שונות ("השפן הנכון", "רוך" ו"חופש"), עבר לצעד המתבקש הבא, קריירת סולו שכוללת אלבום בכורה. "מחשבות למחיקה" הוא נקודת מוצא טובה. חוסר שלמותו ההתחלתית מובן, הגיוני ומאפשר את ההתפתחות שעשויה למקמו גבוה יותר על סקאלת ההתקדמות האמנותית.

 

המוזיקה של קליאן קומוניקטיבית וקליטה מבלי שיצטרך להנמיך אותה. שיריו ידידותיים והחברות שהם מציעים למי שמקשיב היא כמו עם אנשים נחמדים, שנעים לפטפט איתם. אמנם לא חברי נפש שכל רובד בנפשם משתלב, וגם מסתבך, בנימים הכי עמוקים של המאזין, אבל בהחלט כאלה שכיף במחיצתם, ובעיקר בטוח. כי קליאן, למרות שהוא חדש, נשמע בעצם מוכר. לעיתים התחושה היא שהוא שר כל הזמן את אותו שיר, אבל השיר עצמו נעים, וקליאן ונגניו (הבולטים שבהם: ליאור זוסייב ואסף וגמן, שגם עיבדו איתו את האלבום) מנגנים אותו היטב.

קליאן. קלישאות לצד הברקות (צילום: אסף וגמן)

 

הבעיה העיקרית של האלבום היא רמתו שאינה אחידה. הוא נפתח ב"איש בודד" – שיר סימפטי ונמרץ, שבזכות המנגינה העליזה המותאמת למלל העצוב נמנע מנפילה למלכודת הרחמים העצמיים. אבל מיד אחריו מתחיל רצף שירים חביבים אך חסרי אישיות, עד שמתחיל רצף חדש והפעם של שירים טובים: "מה שלא עף, נופל", "היצמדי אלי", "לא רוצים לשנות את העולם" ו"עולם אחר".

 

בסך הכל, קליאן מיטיב לכתוב לחנים יפים והדבר מתבטא במיוחד בשירים השקטים. עם זאת, לא תמיד ישנה התאמה בין המנגינה והשירה למילים. למשל, בשיר "המבט", שבו הוא מבקש "הלוואי ויכולתי, אם תרשי לי אולי, לבלות איתך את כל חיי" – הוא לא נשמע כה להוט לכך.

 

צריך לדעת לחתוך

גם במילים ניכר חוסר האחידות. מצד אחד, רווחות הקלישאות, למשל: "אין דרך חזרה", "הולך על חבל דק" ו"הולך בשדה מוקשים" - אם כי לשם ההגינות יש לציין כי בכך אינו שונה מטקסטים של אלבומים רבים שיוצאים כאן. מצד שני, יש לקליאן גם משפטים יפים ומבריקים כמו: "כל רעש נשמע לי כמו מוזיקה", "החלומות הגדולים שלי, בתוכם אני פרט שולי" ובעיקר שם האלבום – "מחשבות למחיקה". ועדיין, קיצור חכם, גם בשירים הטובים, יכול להיטיב. מאחר שקליאן הפיק את האלבום בעצמו, חסרה לו העין האובייקטיבית, זו שרואה את הכל מבחוץ ופחות נקשרת באופן שמונע ממנה לחתוך כשצריך.

 

כמפיק, קליאן הכין לעצמו אלבום בדיוק לפי הספר, שכולל גם דואט מעניין
- "תן לעצמך לאהוב" עם אבי בללי מ"נקמת הטרקטור", וגם קאבר לסיום - "עכשיו הכל בסדר" של יהודית רביץ, שאינו גורע, אך גם לא מוסיף דבר. וזוהי בעצם תמציתו של האלבום. "אנחנו לא רוצים לשנות את העולם", מצהיר קליאן באחד השירים, וכאשר הוא מצליח לדייק את עצמו, הרעיון מצטייר באופן מקורי: "זה כיסא שכבר ישבו עליו אנשים".

 

הכיסא של קליאן עשוי מחומרים טובים אבל כדי להימנע משחיקתו, מומלץ לשנות את זוויותיו ולהפוך אותן מקהות לחדות - במובן של גישה חקרנית ומנתחת ושל תוצאה סופית שאינה חוששת לדקור או להידקר. או, כמו שהוא מציע בשיר הנושא – "נתפוס כיוון חדש".