"כן", עניתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה עד הצוואר, "למה אתה שואל את זה פתאום?"
"רוצה לדעת", ענה. "זה לא בסדר?"
"חשבתי שאתה יודע", עניתי לו. "אתה צריך לדעת, לא?"
"לדעת מה?" היקשה.
הייתי מעדיפה שיציע לי קפה במקום, אם כבר מדברים על אהבה.
"שאני אוהבת אותך". טוב, הייתי חייבת להגיד. עכשיו הוא אולי יקום ויכין קפה?
"אז למה את לא אומרת לי את זה?" הוא שאל, אבל לא הסתכל בפנים שלי, אלא המשיך לשכב על הגב עם יד אחת מקופלת מתחת לעורף.
למה אני לא אומרת? למה? אין לו מה לעשות בבוקר כזה חוץ מלשאול שאלות כאלה? הוא לא אמור לרוץ לעבודה?
"אז למה את לא אומרת?" הוא שאל שוב, המבט שלו עדיין נעוץ בתקרה.
"צריך להגיד?" אני שואלת ומסתכלת גם אני בתקרה. ובאמת שאין שם שום דבר לראות. אפילו לא קורי עכביש, מאז שאמא שלי העבירה לנו את העוזרת שלה בימי שני.
"אני יודע…" הוא אמר ונאנח, "פעם היינו אומרים, לא?" והפנה אליי את הראש בכמה מעלות.
אני לא הפניתי את הראש לכיוונו או בכלל לשום כיוון, והייתי מעדיפה שגם הוא ישאיר את המבט שלו נעוץ בתקרה.
"פעם", אמרתי לו, "פעם היינו חושבים שמונה פעמים לפני שקנינו דיסק. היום כבר אין איפה לשים את כל הדיסקים שלך".
"כן, אני צריך לקנות עוד מעמד", אמר. כשהוא מדבר על הדיסקים שלו נוספת לדבריו נימה של שביעות רצון ילדותית, חיוכית כזאת.
"שלא לדבר על המשחקים הטיפשיים שלך", הוספתי.
"הלוואי שהיה לי יותר זמן לשחק בהם", אמר והוציא את היד שנשען עליה. "אוף, נרדמה לי היד".
"אז אולי הגיע הזמן שתעיר אותה ותלכו לעבודה?" הצעתי, אבל הוא כבר היה עסוק בטלטול שורש כף היד והנפתו, ולא נראה שהתכוון להתחיל להזיז את יתר הגוף שלו.
"אוף, אוף", הוא אמר, "אני שונא את זה".
שונא שונא – בכל בוקר שהוא מחליט להישאר עוד קצת במיטה זה קורה. כבר שנים אני אומרת לו שיפסיק להישען ככה על היד. זה ישנה משהו? יש טעם להגיד לו את זה שוב? "תמיד את אומרת לי אחרי", הוא יגיד לי, "ואז מה זה משנה?"
אז לא אמרתי.
אחר כך הוא התיישב על המיטה ושאל אותי אם החולצה הכחולה נקייה.
"אני לא יודעת", עניתי, "חשבתי שאתה לובש היום את הלבנה. יש לך את הפגישה עם ההוא".
"הפגישה התבטלה", אמר, "ואת הלבנה אני שונא. למה לא כיבסת לי את הכחולה?"
"כיבסתי אבל עוד לא גיהצתי אותה", אמרתי והתיישבתי גם אני – בצד השני של המיטה.
"תספיקי?" הוא שאל-התחנחן, ואני התכופפתי אל מתחת למיטה לחפש את הכפכפים, כי אבא של שחר לא מרשה לגהץ יחפים.
לא צחצחתי שיניים, לא שטפתי פנים, וכבר העמדתי את קרש הגיהוץ במרכז חדר השינה, כדי לא להפריע לשחר. אם הוא רק היה מכין קפה בינתיים…
"תודה, ממי", הוא חייך כשעזרתי לו ללבוש את החולצה. ממי הוא קורא לי רק כשהוא מרגיש ממש אשם. טוב, באמת זה לא הכי נחמד לקום בבוקר וכבר להתחיל לגהץ. הוא היה יכול ללבוש את הלבנה. לא מבינה למה הוא חייב להתעקש.
גררתי את הרגליים למטבח והדלקתי את הקומקום החשמלי. ממנו כבר לא ניוושע הבוקר.
"אז למה את לא אומרת?" הוא שאל פתאום, ואני נבהלתי, כי חשבתי שאני נמצאת שם לבד כשבהיתי מבעד לחלון בבעל של השכנה שהוריד בחיפזון את כל הכביסה מהחבל כי התחיל לטפטף. גם אני צריכה להוריד את הכביסה, או שניתן לה להתייבש אחרי זה כבר.
"מה לא אומרת?" (שוב הוא חוזר על זה?)
"את יודעת", הוא אמר, "את המילים האלה, למה את כבר לא אומרת לי?"
"אתה יודע מה טוב אצלנו?" מזגתי מים רותחים לשני ספלים.
"מה?" הוא תחב את שולי חולצתו אל תוך המכנסיים.
הנחתי את הקומקום על השיש וניגשתי אליו. הוא בחיים לא ילמד לעשות את זה כמו שצריך. "תעמוד רגע בשקט", פקדתי עליו ופתחתי לו את רוכסן המכנסיים. אי אפשר לעשות את זה בלי לפתוח את הריצ'רץ'.
"טוב, אני אשתוק", הוא הניח את ידיו על כתפיי, כמו שהוא עושה בכל פעם שאני עוזרת לו עם החולצה. "אז מה טוב אצלנו?"
קצת מצחיק שהוא שואל את זה עכשיו.
"מה שטוב אצלנו", אמרתי לו וסובבתי אותו כדי להחליק את החולצה על הגב שלו, "מה שטוב אצלנו, זה… תוציא את החלב".
הוא פתח את המקרר והוציא את הקרטון המשובץ (הוא תמיד קונה את מה שבפרסומת שלו יש את הדוגמנית הכי יפה). "נו, אז מה טוב אצלנו?"
זה כבר התחיל להעיק. מזגתי חלב לשני הספלים. "מה שטוב אצלנו..." אמרתי לו והושטתי לו ספל אחד.
"אני כבר לא אספיק", הוא אמר, "אני רץ".
משכתי בכתפיי ולגמתי מהספל.
"את מתכוונת להגיד לי או להשאיר אותי במתח עד הערב?" הוא שאל, ולא היה שום חיוך בקולו.
"מה שטוב אצלנו", אמרתי ולגמתי עוד לגימה, "מה שטוב אצלנו זה שאנחנו כבר כל כך מכירים, כל כך קרובים, כל כך משדרים על אותו גל, כל כך יודעים מה השני חושב, שאנחנו פשוט לא צריכים להגיד את זה, אנחנו כבר יודעים".
הוא שתק.
הרמתי אליו את העיניים. הוא הסתכל עליי. הורדתי את העיניים אל הספל שבידיי ונשפתי עליו. אדים עלו ממנו.
הוא עוד שתק.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה את הקפה שלך?" שאלתי ונשפתי שוב לתוך הקפה.
"בטוח, הוא אמר, "אני כבר אשתה במשרד. ולגבי מה שאמרת…"
"מה?" שאלתי.
"כלום", הוא אמר, "יאללה, אני רץ".