בכדורגל חיים בשלישי ורביעי

עם המון מוטיבציה ומעט כושר גופני חדרנו לאולפן ליגת האלופות, העברנו בין הרגליים של איציק זוהר, עשינו דאבל פס עם מודי בר־און, והגענו למסקנה: אם יש גן עדן, הנה, מצאנו אותו. בקיצור, כמו שמודי אומר, תבלו

אחרי חמש שעות רצופות באולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט, לא כולל זמן פציעות, הגעתי למסקנה שאפשר להגיד את זה בקול: זהו, אני מאוהב. נכון, מדובר בסך הכל בדייט ראשון, ואפילו לא קבענו מתי ניפגש שוב, אבל ככה זה באהבה ממבט ראשון. זה לא אני, זו לא את, זה הכל ביחד.

 

ביקור באולפן ליגת האלופות זה כמו כרטיס חינם בתא הכי יקר של יציע הכבוד באולד טראפורד, זה שעולה כמו מינימום משכורת חודשית בשביל קונצרט של שעה וחצי. אתה יושב בדיוק ליד האנשים שאף פעם לא חשבת שאי פעם תמצא את עצמך לידם - החבר'ה של מודי בר־און (אחרי שנים של פלירטוטים, מותר לקרוא לו מודי).

 

רגע לפני שמתחיל הבלגן. מודי והקירחים מתכוננים (צילום: שי וליץ)

 

הנה אבי מלר, והנה נדב יעקובי, אפילו שגיא כהן כאן, עכברי כדורגל אחד אחד, כאלה שמכרסמים כל פיסת מידע שנראית לאדם מן השורה כחסרת משמעות, אבל בעיני האוהדים הם מיד נתפסים כפרופסורים במדעי הנבדל או ה־4-4-2. לא ייאמן שמדובר בג'וב שלהם, כלומר לא רק שהם יושבים במקום הכי טוב על המגרש, הם גם מקבלים על זה כסף. מושחתים, נמאסתם.

 

הם עולים למגרש בהרכב הכי חזק שיש. אומנם לא מדובר באנשים הכי צעירים ואטרקטיביים שנראו על מסך הטלוויזיה שלכם, אבל הם אלה שעושים את העבודה על המגרש. לא, לא מדובר ברונלדיניו, רוביניו, ליאו מסי ושאר דרום אמריקאים, אלא בחבורת מודי. זר לו נקלע לאולפן, היה יכול לומר כי מדובר בפאנל מוזר, הזוי וממש לא קשור לכלום, אבל שנים של שנינות מטורפת (מודי), בקיאות אינסופית (מלר) והבנה היסטורית (יעקובי) באמת לא הולכות ברגל.

 

נתחיל במודי. האיש כל כך מסור לעבודה וכל כך מקצועי, עד שאפשר להישבע כי אפילו אם היה מתאמן אצל דרור קשטן הקשוח, הוא לעולם לא היה נשלח ליציע, למרות שהוא מגדל שיער ארוך. ההתנהלות של מודי בשידור לא מזכירה שום דבר אחר על הפלנטה.

 

הפרשנים קמים מהכיסא בברוטליות וחותכים לו את הפריים של המצלמה, אבל הוא מבסוט; אנשי ההפקה מביאים תרמוס חם אל השולחן, והוא כמו איזו דודה זקנה מוזג קפה לכולם. הסלבריקה מהבנק מצליח איכשהו להשתלט על מגוון האנשים היושבים לצידו. גם אם זה מצריך קימה מהכיסא, שיטוט באולפן למטרת חילוץ עצמות, ושליפת סיגרייה כדי לגנוב כמה שאכטות מתחת לשולחן, כשהעצבים מתחילים לבגוד בו בגלל המחשב הנייד שעושה בעיות.

למרות שהתמודד עם עשרות מצבים כאלה בקריירה, הדבר שהכי מפחיד את מודי זה שלא יהיה לו מה להגיד כשהנורה האדומה במצלמה נדלקת. אבל המוח המבריק שלו גורם לך תמיד לחשוב שיהיה בסדר, הוא תמיד ימצא משהו מתוחכם לזרוק לחלל האולפן.

 

מאז שהערוץ עבר למתכונת שידורים מורחבת עם אינספור פריצות במהלך השידור - משהו בסגנון הגרסה הטלוויזיונית ל"שירים ושערים" המיתולוגית רק בגרסה הטלוויזיונית - החיים של מודי לא פשוטים בכלל. "הכי מתסכל אותי שלא ראיתי העונה משחק אחד שלם", הוא מתבאס. "בשנים הקודמות, אחרי הפרה־גיים היינו יושבים באולפן וצופים באחד המשחקים. עכשיו זה פשוט סחרור מטורף. זה יותר טוב מעבודה אמיתית, אבל שלא תטעה, זאת גם עבודה מאוד קשה".

 

מי כותב לי "יעל הכוסית"?. בן דב כוססת (צילום: שי וליץ)

  

מול מודי נמצא, בלי צל של ספק, המוח הישראלי של ליגת האלופות, מיסטר מלר. במהלך השידור הוא יושב מול שולחן עם מפה בדמות שמונה דפים עמוסים בנתונים סטטיסטיים. מדי פעם הוא מציץ בהם, רק כדי לוודא שהוא לא טועה, אבל חברים, מלר יודע הכל. ה-כ-ל: כל השחקנים, כל הקבוצות, כל המאמנים, אפילו מוכרי הנקניקיות באצטדיון דה־לה אלפי באיטליה והמאבטחים בנואו־קאמפ בספרד - כל אלה יושבים עמוק עמוק בתוך תאי המוח של מלר. "לווין רוני, חלוץ מנצ'סטר, יש מחר יום הולדת", הוא מציין פתאום ומיד נזכר: "ולארסן ונגר, מאמן ארסנל, היה יום הולדת ביום שני".

 

אל תתפלאו אם גם מלר הוזמן - לא משנה אם זה מהצד של החתן, של הכלה, או של המוהל. נכון, אין לזה קשר לטקטיקה על המגרש, אבל זה בדיוק הקטע, האיש פשוט יודע. את האירועים על המגרש הוא משדר בתשוקה. הוא יושב נינוח על הכיסא באולפן, אבל לקול שלו יש חיים משלו: הוא צועק, משתולל, קופץ מהמקום, מתחרפן, מתאכזב, מוציא תסכול. מפחיד לעמוד לידו.

 

שעתיים לפני כן, מלר מסתמן כאיש הכי מקסים עלי אדמות. הוא מציע סיור מודרך לכל מי שלא היה באולפן מימיו, ולא רואה בזה סינג'ור, אלא לגמרי נהנה מזה.

 

האנטיתזה של מלר הוא נדב יעקובי. גם הוא מחזיק בראש אנציקלופדיות שלמות על כדורגל, גם הוא ניחן בתשוקה בלתי נגמרת לתחום, אבל אצלו הכל בקטן, ברגוע. אם תרצו, השליש הרציני והשקול של החבורה המובילה של הערוץ. "לכל אחד מאיתנו יש את האופי שלו", הוא משווה את עצמו למלר. "הוא יכול לעלות על השולחן ולהשתגע, ואני לא אעשה את זה. בתקופה שעשינו מערכונים לאולפן ליגת האלופות מלר היה בתפקיד ראשי. אני ממש לא כזה, אין קשר".

 

על הספסל אפשר למצוא שמות כמו שגיא כהן הוותיק, איציק זוהר אליל הבנות, ויעל בן דב השגרירה המצודדת. לכל אחד מהם יש חלק קטן במכונה המשומנת הזאת. אם הייתם מריצים את השידור קדימה במהירות כפולה, הייתם קולטים שמדובר למעשה בגרסה מתקדמת של משחק הכיסאות: הם נכנסים, קמים, יושבים, יוצאים, וחוזר חלילה, הכל בטיימינג מושלם. לפעמים הם מתחממים יותר מדי זמן בשולי המגרש, כמו כדורגלן נוער שמת לקבל את הצ'אנס שלו מהמאמן, וכשהם נכנסים הם מנסים לתת את הפס המתוחכם, ההרמה המדויקת, או הוולה לחיבורים.

 

שגיא הוא החנון של בית ספר: הוא יספר את הבדיחה הכי פחות מצחיקה, ישתמש במילים מסובכות עבור האוהד הממוצע, וכשהמקובלים של בית הספר קצת מציקים לו, הוא טורק להם את הדלת בפנים.

 

זוהר הוא מלך הכיתה. הוא חתיך, מפורסם, יודע להתלבש, הכי נוצץ. רק לאחרונה הוא התחיל להפנים קצת איפה הוא נמצא: "היום לא באתי עם הנחשים על החולצה", הוא צוחק, "אולי עכשיו אנשים יקשיבו באמת למה שאני אומר".

 

וכמובן, הילדה היפה, "יעל הכוסית" במקלדות המושחזות של גולשי אתר ערוץ הספורט. בדרך כלל היא משמשת על תקן נערת גלגל כזו או אחרת, ומאתגרת את הצופים בשאלות טריוויה, אבל המחשב שעשה בעיות הותיר אותה על שולחן הדיונים, והיא חדה מספיק כדי להשתתף בפאנל.

 

הכל אנשים, טען מודי בסדרה שיצר עם ענת זלצר לערוץ הראשון, אבל זה לא רק האנשים. יש איזו רוח שטות שתוקפת את כל הנוכחים במן רוח שטות. קחו לדוגמה את אלי אילדיס, בחור רציני, מגיש חדשות הספורט, בעלה של מיקי חיימוביץ' ומי שהנחה לא מעט תוכניות טלוויזיה. אבל מהרגע שהוא נכנס לאולפן קורים דברים שיכולים לקרות לו רק כאן. "בסך הכל הייתי אמור לעשות מבזק חדשות", הוא משחזר את הרגעים שלב אחרי שלב, "העורך ביקש ממני להיכנס. לא היה לי מושג מה יקרה. נכנסתי וראיתי מאחורה את התופים, ופשוט עליתי לשם והתחלתי לתופף. לא היה לי מושג מה באמת קורה". גם מודי לא התכונן לזה. אבל כולם שיתפו פעולה עם המארש. וזה כל הקסם.

 

כשאתה רואה כדורגל מהאולפן, אתה מרגיש כאילו הלכת עם החבר'ה שלך לראות כדורגל. לא צריך קילו גרעיני אבטיח וכמה בירות (למרות שהבירות זרמו שם כמו מים), כי מודי וחבורתו הם בראש ובראשונה אוהדים שרופים, שחיים את המשחק בשלישי ורביעי. כמו ילדים קטנים, אפשר לשים אותם שעתיים מול משחק כדורגל והם לא יצייצו. אחר כך יעקובי כמעט יפתיע אותי כשיאמר: "אם הייתי בבית לא הייתי רואה את התוכנית הזאת". אל תדאגו, הוא לא הולך למכון גמילה מכדורגל בקרוב, הכוונה שלו היתה שהוא חייב להזריק לווריד משחק שלם, לא תקצירים, אחרת קשה לו ליהנות.

 

עם כל הקקופוניה והבלגן שאתם רואים בבית, זה חלק מזערי ממה שמתרחש באולפן. אם על המסך כל אחד מהפאנליסטים מנסה להיות קצת פוליטיקלי קורקטי, מאחורי הקלעים הם כבר מאבדים כל רסן. כתבה על אייל ברקוביץ' למשל, הצליחה להוציא מחברי הפאנל הערות כמו "עוד פעם הדפוק הזה", אבל כשהמצלמה נדלקת הם כבר מכבסים את דעותיהם. כשאינטר האיטלקית מבקיעה נגד צסק"א מוסקבה את שער השוויון, מודי ומלר נראים כאילו יצאו עכשיו מיציע ג' של אצטדיון קריית אליעזר, דופקים על שולחנות ומסננים ברכות כלפי אינטר השנואה.

"מה לעשות", מלר אומר בחצי התנצלות, "לא הגיע לה להשוות". העורך נוזף קלות באוזניות חברי הפאנל, נוכח ההתלהטות הרגעית. "אם אתה אוהד של קבוצה שאתה משדר, צריך לעשות גילוי נאות לפני כן", מסביר מלר. "אתה שואל את עצמך מה קודם למה - המחויבות לקבוצה או המחויבות לשידור ולצופים - והתשובה ברורה". "אנחנו לא אוהדים מטורפים", אומר יעקובי. "ואתה לומד עם השנים לעשות את ההפרדה".

 

לקראת סיום, אחרי שכל העשן מתפזר, כולם מרוצים. למעט תקלת לוויין קטנה שלא ממש קשורה אליהם (החשכת המסך בדיוק בשער הראשון של מנצ'סטר יונייטד), הכל עבר חלק. עכשיו הם מתכוננים לסיום השידור. והנה פסקה לטובת המעריצות שלא מבינות למה 22 גברים רצים אחרי כדור: רן דנקר והבוטנר שלו לא ממש מתמצאים ברזי ליגת האלופות, אבל הם שם כדי לתת שואו. גם שרון פרי, שנשארת באולפן מרצונה החופשי עד מאוחר בימים של ליגת האלופות, לא מפספסת את ההופעה. מודי וחבורתו מתלהבים, נוהמים ומוחאים כפיים, כאילו מדובר בהצלה של בופון. מודי טועה בשמות של דנקר ובוטנר, אולי בהשפעת הבירה, אבל מצליח לצאת גם מזה בשנינות.

 

אחרי כמה אקורדים גם זה נגמר וצריך ללכת הביתה. אני נותן מבט אחרון בצלם שלקח לעצמו חצי שעת שינה ונרדם עם חולצה על פניו, מפנטז על מסך ענק, על מיקרופון שיושב מצוין בידיים שלי, מתרווח על הכורסה וזה מתחיל: "רונלדיניו שועט באגף הימני, מעביר את הכדור קדימה לסמואל אטו, שמקפיץ קטנה למסי. מסי עובר את המגן שלו, משכיב את השני, מקפיץ מעל השלישי עם העקב, משחיל את הכדור לרביעי בין הרגליים. עדיין מסי, עדיין מסי, מסי בועט, הכדור בפנים! גולללאסווו! איזה גול גדול של ליאו מסי!".

 

מותר לחלום, אתם יודעים. מה רע בבחורות יפות, אנשים שמתעניינים בדיוק במה שאתה מתעניין והרבה בחורות יפות? בינתיים אמשיך לשבת בבית על כורסת הטלוויזיה המפנקת שלי. פיצוחים. בירות. חברים. מודי, מלר, זוהר ויעקובי. פעמיים בשבוע אני יכול לברוח מהחובות, המקרר הריק, שכר הדירה המעיק, התקרה המתקלפת. עדיין לא הדבר האמיתי, אבל למה להיות קטנוניים. במילה אחת, כמו שמודי אומר - תבלו.