מאז סגר את שעריה של "קרן", עליה השלום, והלך לרעות בשדות השידור, הייעוץ והפרסום שאינם כרוכים בלכלוך ידיים יומיומי במטבח, מעורר השם המפורש חיים כהן - ללא ספק מענקי הבישול בישראל - זמזום נרגש בכל פעם שהוא מתקרב לפתחה של מסעדה חדשה. התקווה הגדולה שהנה, חיים הולך לשיר לנו סולו, כמו פעם, שבה ועולה - ובדרך כלל שבה ויורדת כשמתברר שיקיר העם אינו באמת בוחש בסירים, וכי מדובר בעוד מיזם ייעוצי במקרה הטוב ויח"צני במקרה העגום.
ב-"DECA" מסעדת יוקרה כשרה (אם מתעלמים משמה הנוכרי,( שנפתחה עכשיו להרצה בתל-אביב, הכהן הגדול הוא "היועץ הקולינרי" כהגדרת מלצרית אחת ו"אדריכל התפריט" לדברי אחרת. בערב הריק-כמעט בו סעדנו במקום השבוע כהן אכן הסתובב בשטח, לבוש בגדי עבודה, מה אתם יודעים, והמנות נוסחו וגם נראו ברוחו. אפילו המחירים היו מחירי חיים כהן. אבל הביצועים היו סבירים, לא מדהימים. ועם הילה כזו ו-500 שקל לארוחה זוגית ממוצעת, אפשר לצפות ליותר. תיקון: חובה לצפות ליותר.
המסעדה, השוכנת במבנה תעשייתי משופץ ברחוב התעשייה, מעוצבת מעניין: חללים מרווחים, קירות בטון חשופים, עיטורים מסולסלים והרבה לבן. מסגרת הכשרות הולידה כאן ניסיון נבון לוותר על הבשר ולקחת את המטבח לכיוון הדגי. כך לא מסתבכים עם פשרות ותחליפים, ובמים הטריטוריאליים של הדגים, האפשרויות בלתי מוגבלות. אלא שכל זה תיאורטי.
המנות יפות ואסתטיות. אפילו שותפתי לארוחה, הביקורת המהלכת, אמרה שהן נראות שמחות (והיה זה החיווי החיובי היחיד שהביעה, מלבד מחמאות ללחם ולמטבלים.( כראשונה צמחונית, בחרנו קרפצ'יו דלעת, גרעיני דלעת ונבטי חמנייה עם גבינת מוצרלה באפאלו, צ'ילי ושמן זית. מנה מצוירת במכחול, של דפי דלעת דקים-דקים וגושי מוצרלה עדינה, המבצעת שילובים מוצלחים בדרך רעננה. בראשונה השנייה, טונה צרובה בניסואז, היה הכל טעים מאוד - חוץ מהטונה: רכרוכית משהו, לא עזת-טעם, רחוקה מהאופי המיוחד שיודעת לגלות טונה אדומה הנצרבת ביד מדויקת. הנתחים ישבו על סלט ניסואז מעודן שסודר בשורה ועל ראשיהם שובל חמוד של סלט ביצים. מסקנה: המנה בהחלט לא ראויה ל-65 השקלים שגובים תמורתה.
רוב הדגים במנות העיקריות מוגשים בגרסת פילה ועשויים על הפלנצ'ה, המשטח הלוהט שמפיק מרגליות. לי היה לברק על ראגו קינואה, סלט סלק, עגבניות מיובשות ורוטב בזיליקום - מוצלח וחביב, עם חמצמצות נעימה ועור מתפצח כצ'יפס, מסתייע בתבשיל הקינואה שספח את צבעו וטעמיו של הסלק.
העיקרית הבעייתית נפלה דווקא בחלקה של הביקורת המהלכת: אינטיאס עם יוגורט, חומוס, חציל קלוי וסלט במיה. דג משעמם וחסר השראה שגם החגיגה המזרחית סביבו לא הצליחה לרומם אותו. ועל המנה הזו עוד אמר מנהל המסעדה, ואני מצטט: "זה חיים כהן במלוא הדרו". הו, לא.
בשלב המתוקים הוסבר לנו שעגלת הקינוחים, שאמורה לשמש תפריט נודד, התקלקלה, ולכן פוצינו בצלחת קינוחונים על חשבון הבית. מחווה נאה ונדיבה, רק מה, לא הכי טעימה. טארטלט מצוין של שוקולד אפוי ובננות בקרמל הציל את כבודה, בשעה שהאחרים (מעדן שוקולד בשכבות, אקלר, פרלינים ומוסים) נעו על הציר שבין סתם לבסדר.
ואם כל השאר רחוק משלמות, על השירות אי אפשר לומר מילים רעות: אנשי הצוות משתדלים, מתעניינים, נחמדים - וגם חדים וערניים כשומרי ראש. הם הגדילו לעשות כשניכו ביוזמתם את האינטיאס 120) שקל) מהחשבון רק כי הבענו חוסר התלהבות. לכן התעלמנו מהעובדה הנדירה והמבורכת, שמחירי המנות כבר כוללים שירות, והכפלנו להם אותו. מי שלא מחלטר, מגיע לו.