אשמה של אחרים

נוכח הצלחתם של “להתראות לנין" ו"חיים של אחרים" נפתחת השבוע בסינמטקים מחווה לקולנוע שהופק במזרח גרמניה. לא תמיד אפשר למצוא שם אשמה או איזכור ליהודים, אבל זה לא מנע מאף אחד להרגיש שהוא קורבן

נוכח הצלחתם של סרטים שעניינם מזרח גרמניה לשעבר (“להתראות לנין" ו"חיים של אחרים"), והעיסוק בנוסטלגיה ההולכת וגוברת לחיים שלפני נפילת החומה, שהוליד מושג ייחודי, “אוסטלגיה", געגועים למזרח – נפתחת השבוע בסינמטקים מחווה נדירה לקולנוע שהופק ב-41 שנות קיומה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

 

הקולנוע המזרח גרמני מזוהה בלעדית עם הסרטים שנוצרו תחת קורת הגג של אולפני DEFA שליד ברלין. הסרט הראשון שהוציאו האולפנים תחת ידם, “הרוצחים בינינו" מ-1946, הוא לא רק החשוב והטוב שבתוצרת הפילמאית של מזרח גרמניה (שאז עדיין לא היתה קיימת הלכה למעשה), אלא גם הסרט הראשון שהופק בגרמניה הפוסט-מלחמתית. אגב כך, הסרט מהווה שיעור חשוב בהתמודדות של אומה עם שאלות של אחריות ואשמה קולקטיבית, ושל ייצוג העבר הטראומטי, הלא כל כך רחוק.

 

קורבנות זה כאן

גיבוריו של "הרוצחים בינינו" הם רופא לשעבר בצבא הנאצי, מכור לאלכוהול ובעל ייצר הרס עצמי (ארנסט וילהלם בורכרט), המייצג את הגרמני הטוב, המצפוני, אחוז רגשי האשמה ותחושת האחריות האישית, ואמנית צעירה ואופטימית (הילדגרד נף), ששרדה את המחנות ושבה הביתה, לברלין. השניים מתוודעים זה לזו – החשדנות ההדדית תהפוך בהדרגה לרומן פורח – כאשר לצעירה מתברר כי הרופא מתגורר עתה בדירה שהיתה פעם שלה. נסיבות עלילתיות מקריות מובילות את הגבר המעורער בנפשו להתקלות מחודשת עם מפקדו בזמן המלחמה, קצין שהיה אחראי להוצאה המונית להורג של אזרחים חפים מפשע. המפגש הזה מעורר אצל הגיבור את זיכרון העבר הטראומטי, ואת הצורך להביא את הפושע, עתה איש משפחה למופת וסוחר מצליח, לדין.

 

"הרוצחים שבינינו". המלאך המשמיד כמלאך הגואל

 

הבמאי, וולפגנג שטאודטה, משכיל לנצל לצרכיו האסתטיים את הצילום האותנטי בין עיי החורבות בברלין (לסרטים שהתרחשו על רקע הנוף העירוני המופצץ של אחרי המלחמה אף ניתן הכינוי "סרטי ההריסות"). השפעותיו של האקספרסיוניזם הגרמני, אותו זרם קולנועי שייחד את הסרטים שהופקו ברפובליקה הווימרית בין שתי מלחמות העולם, ניכרות אף הן על "הרוצחים בינינו", בעיקר בכל הנוגע לשימוש בזוויות צילום לא שגרתיות, וניגודים חריפים בין אור וחושך כדי לייצר תחושה של מציאות כאוטית המשקפת את עולמם המרוסק של השורדים.

 

התמודדותו של הסרט עם העבר מגולמת היטב באופן שבו מעוצבים שני הגיבורים שלו. בעוד הרופא (שהשתתף אמנם בייצור העוולות) נרדף על ידי הזיכרון, ואינו מוצא לו גאולה עד שייטהר את העם הגרמני ויביא להסגרתם של פושעי מלחמה, דמותה של האישה, שנסיבות כליאתה אינן מובהרות, מוצגת כמי שמסוגלת לסלוח ולהישיר מבט אל עבר העתיד. יתר על כן, בשום מקום בסרט לא מוזכרים יהודים, למעט כותרת בעיתון המופיעה בחטף. אפילו אזכורם של קורבנות המלחמה בסצינה החותמת את הסרט נעשה באופן סימבולי, ודווקא דרך "שוט" של אינספור צלבים בבית קברות. כך, למעשה, נמנע "הרוצחים בינינו" מדיון ישיר באחריות ובאשמה הגרמנית כלפי היהודים.

 

לא זו בלבד שסרטו של שטאודטה מתאר את מייצר הקרבנות כקרבן בעצמו – אסטרטגיה חמקנית שניתן למצוא אותה אפילו היום, בסרט כ"בעמק האלה" של פול האגיס – אלא שבאחת הסצינות האפקטיביות יותר, נראה הרופא כשהוא מציל ממוות ילדה קטנה. אכן, המלאך המשמיד כמלאך הגואל.

 

בשנות ה-60 הופקו לפחות שני סרטים שהעזו לאתגר את האידאולוגיה הסוציאליסטית, והתוצאה היתה, על פי רוב, זהה –

הם נאסרו להקרנה, והצגתם התאפשרה רק אחרי נפילת החומה, בשנות ה-90. אחד מהם הוא "קרלה", בבימויו של הרמן צ'וכה מ-1965, שהגיבורה שלו היא מורה צעירה ואידאליסטית המעודדת את תלמידיה לרדת לעומקם של דברים ולא להיות קונפורמיים. היא, כמובן, משלמת על כך מחיר אישי ומקצועי כבד, אך גם מצליחה לחולל שינוי בקרב כמה מתלמידיה. המעניין הוא, שסרטים כמו "קרלה" – ועוד עשרה דוגמתו שנוצרו בשנים 1965-1966 – לא נדרשו לאלגוריה או לעבר הרחוק כדי להסוות את הביקורת שלהם כלפי המציאות הפוליטית של זמנם, ושיוצריהם אף האמינו שיש להם סיכוי מסוים להגיע לאקרנים; מה שמעיד על החופש היצירתי היחסי ממנו נהנו הקולנוענים המזרח גרמנים.

 

שני הסרטים האלה, ועוד 14 נוספים, עלילתיים ותיעודיים, יוקרנו במסגרת הרטרוספקטיבה לקולנוע המזרח גרמני ואולפני DEFA שאצר רלף דיטריך, תחת הכותרת "שחור-לבן אינו אפור", ואשר תלווה בהרצאות וימי עיון. חלק מההקרנות יתקיים בנוכחות יוצרי ושחקני הסרטים, וכל הסרטים ילוו בכתוביות בעברית.