מזל קשת- האריסטוקרט והמוסטנג הפראי

הוא חי כמו בקזינו, מהמר עם כל כספו, על כל דבר ומאמין שהמזל לצדו. השבוע עוברת השמש למזל קשת, ותישאר שם בין התאריכים 22.11-21.12. בואו ללמוד עליו עוד כמה דברים

אם ברצונכם להדהים את בני מזל גדי או בתולה, תנו להם לשהות במחיצת קשת אמיתי, שכן גדי ובתולה חיים בתכנית חיסכון לשנים הבאות ואילו הקשת חי כמו בקזינו של לאס וגאס, על הרולטה והז'יטונים של ההזדמנויות הבאות וחומקות, ועל ההזדמנויות היכולות למוטט את המבנה הקווי המחושב של הגדי או הבתולה.

 

בשולחן הרולטה הקשתי-יופיטרי, באה לידי ביטוי תפיסת העולם האופטימית של הקשת, אותה אמונה שכבר בסיבוב הבא של הרולטה, הכדור ייעצר על הספרה הנכונה, וחיי היושב לשולחן, על ז'יטוניו וחלומותיו, ישתנו, שכן משחק ההימורים הקשתי טומן בחובו פירוק מתוכן של הקשר בין סיבה לתוצאה, היות והוא מתבסס בראש וראשונה על צ'אנס, על מקריות במובן הפילוסופי, על הימור. אין שום ספק שההימור המוצלח מפסיק את מה שהיה לפניו ויוצר משהו חדש לחלוטין.

 

הרולטה הקשתית היא יקום מטפיזי בפני עצמו : מותר לי לרגע להיות אלוהים, ולקחת את כל הקופה. המהמר הוא סמל קשתי של ריגוש וסיכון, הצלחה אדירה או כישלון טוטלי. זמן וסיבתיות מתחלפים באפשרות של מרחב קשתי אינסופי להזדמנויות.

 

מרחב רעיוני-מרחבים פיזיים

סמלו המיתולוגי של מזל קשת הוא הקנטאור, יצור שחציו אדם וחציו סוס. הסוס הוא הסמל לדהירה לחופש, למרחב הפיזי ולנדודים. האדם היורה את החץ בקשת למרחקים, הוא סמל לחיפוש משמעות רוחנית-פילוסופית לחיים. חיפוש, נדידה ומסע, הם מוטיבים מרכזיים במזל אש זה. הקשתים מוכנים לצאת למסע ולעבור בדרך תחנות כדי לדעת יותר.

 

הסקרנות הטבעית של הקשת שואלת שאלות, ובכלל, קשת לא רוצה תשובות אלא יותר ויותר שאלות. רעיון הנדידה מקופל כבר בסיפור התנ"כי של אברהם אבינו: אברהם מקבל ציווי קשתי משמיים: "לך לך מארצך וממולדתך". כך אברהם רוכש לעצמו רוחניות בלתי מותנית בנכסים ובחומר, ורוח האדם זוכה לחירות בנדידה.

 

אגב, דווקא בתקופות גלות, יצר עם ישראל את מיטב יצירתו הרוחנית-מחשבתית, ועל כך אמר הרב קוק: "אילו ידענו לקיים גלות בארץ ישראל לא היינו צריכים לגלות מעל אדמתנו". קולומבוס ואמריגו וספוצי, שנחתו בחופי אמריקה, הימרו הימור קשתי ונדדו ליעד לא ידוע. הקשר היופיטרי בין נסיעה לבין התחדשות רוחנית הוא רעיון רווח בתרבות המערב, סיפורים קשתיים רבים נכתבו על גיבורי מסעות ועל מאבקם באיתני הטבע.

 

המינגווי, למשל, תאר את בתי הקפה של פריז, אבל גם את מלחמות השוורים בספרד, ואת הגבעות הירוקות באפריקה. פול מורנד הפליג ברפסודה לשנחאי, והנסיך הקטן, של דה סנט אכזיפרי , כבש עם מטוסו את שמי פטגוניה. המניע של כולם הוא קשתי ביסודו- העיקר להמשיך ללכת הלאה, ממש כמו בשיר הישראלי הישן "סיירים סיירים, הלאה סיירים, דרך מפרכת אל תפסיק ללכת...סיירים הלאה סיירים."

 

תומס קרלייל, מסאי סקוטי בן המאה ה-19, יעץ פעם לסופר בריטי בן זמנו להשתמש בנסיעות "כזמן לשבת במקום ולסדר את המחשבות ". יתכן ומדיסון, ג'פרסון ואבות אחרים של האומה האמריקנית חוו את הפנאי והשקט הנפשי, כשסידרו את מחשבותיהם וניסחו נאומים בדרכם הארוכה לפילדלפיה. או בלשונו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר: "כשאתה בנדודים אתה בבית". פירושו בשפה הקשתית, תמיד לקחת את מקל הנדודים כדי ללכת, שכן חכם השביל מן ההולך בו.

 

הפנאי הקשתי מקפל בתוכו תחושת אריסטוקרטיה. למעשה, בכל קשת מקופל עמוק פנימה גלגול של סנטור או קונסול בעל דם אצילי-פטריצי מרומא או יוון. הקשת מחפש, נודד, שואל, נוסע למנזר טאואיסטי בסין לדלאי- למה בטיבט, בדרך יבקר בשיעור גמרא, או תלמוד, בישיבה בירושלים, ולא יחמיץ שיעור מרתק אצל פרופסור באוניברסיטה.

 

הקשת אוהב שכל ומחשבה, הוא פילוסופי, תיאולוגי ומשפטי, אך לא ייתן לממסד ולמסגרות למשול בו ולהכפיף אותו לדוגמה זו או אחרת. בניגוד לבתולה, שאצלה השלם הוא בדיוק סכום חלקיו, אצל הקשת, השלם הוא משהו יותר מאשר רק סכום החלקים. הקשת דדוקטיבי במהותו, הבתולה אינדוקטיבית במהותה. הקשת רוצה את השלם, את ההכללה ואת המרחב כולו. כמו ששר פעם הקשת המפורסם פרנק סינטרה (12.12.1915) I did it my way"".

 

הקשת שוחט פרות קדושות, מרדן, מתריס, פרובוקטיבי, טוב לב, לא שומר סודות ומוחצן. את הסקרנות הקשתית ביטא באותנטיות, בראיון טלוויזיוני, הקשת סטיבן שפילברג ,בימאי סרטי ההרפתקאות הקשתיים של אידיאנה ג'ונס (1981). כשנשאל מהו הסרט שמייצג אותו מכל סרטיו, לא היסס לרגע וענה "מפגשים מהסוג השלישי" (1977). "כשהילד מושיט את ידו בלילה ומנסה לתקשר עם העב"מים מעל הבית, אני הוא הילד", ענה שפילברג בביטוי לסקרנות הקשתית ולפתיחות.

 

רומא הקשתית

ברמת הקבוצה קיבל הארכיטיפוס הקשתי ביטוי בולט בתקופת רומא. כאשר החל לפעול המשפט המערבי ברומא, נולד הצדק הקשתי. הקיסר יוסטיניאן השאיר לעולם את המסורת המשפטית של אלף שנות היסטוריה, מסורת אשר שימשה בסיס לתורות מדיניות ופוליטיות עליהן אומנו פרחיי משפטנים. על רומא האוגוסטינית (בלשוננו רומא הקשתית) אמר ההיסטוריון האנגלי, אדוארד גיבון:"אילו נקרא אדם לבחור מבין כל דברי ימי העולם את התקופה שבה ידע המין האנושי את מירב האושר והעושר, חזקה עליו שהיה פונה ללא היסוס לזמן הזה".

 

הנטייה של הקשת לקחת סיכון והימור עד רמת ההימור על החיים באה לידיי ביטוי ברומא, במלחמות הלודרים באצטדיונים. הגלדיאטור מצא עצמו נלחם בבעלי חיים, דוגמת אריות ונמרים. אגב, הנמר, כמו גם הסוס, הוא חיה קשתית. בעיקר הצ'יטה והטיגריס. היגואר, מן הסתם, הוא סמל של מכונית אריסטוקרטית. בזירה העתיקה ברומא התווסף ההימור הקשתי , כשהקיסר סיים את דרמת המאבק בין הגלדיאטורים בסימני בוהן למטה, שמשמעם היה להרוג, לסיים את המלאכה. או בוהן למעלה, שפירושה להמשיך לחיות, ביטוי לרולטה הקשתית.

 

הקשתיות ברומא התבטאה באהבת מותרות של הרומאים, בהפרזה, בהגזמה ובשחצנות היופיטרית. כמו גם בספורט, במלחמה, באיפריאליות, בכיבושים וההתרחבות הבלתי פוסקת. המילה "אמפריום" פירושה סמכות ופיקוד. יוליוס קיסר ביטא את היהירות הקשתית לאחר נצחונו המוחץ בקרב במילים: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

 

האביר הקשתי

תופעה קשתית אחרת היא האבירות בימיי הביניים. האביר השתתף בתחרויות הדורשות מיומנות ואומץ לב , יצא למסעות כדי לבקש לעצמו ידע וזהות עצמית, אך למסע ישנה גם משמעות אינטלקטואלית מוסרית: שימוש בחץ וקשת ושליטה בסוס ובציד. האתוס הקשתי האבירי השתקף בלוחם האמיץ בנדיבות, בצדק ובהגנה על חלשים. האביר נע באופן קשתי בין שני קטבים: האחד של פראות ומתן חירות לתשוקות, מצד אחד. קוטב של פרישות דתית, מיסטית וגם ידיעת לשונות ושפות, מהצד השני. בשנת 1215 ב"מגנה קרטה" התבטאה הקשתיות בזכות להגר מן הארץ ובאופן חופשי לשוב אליה.

 

מאחר ובאסטרולוגיה הקשת אחראי על אקדמיות, מעניין לדעת כי במאה ה-12 הוקמו באירופה המערבית האוניברסיטאות הראשונות, כמו אוקספורד, פריז ובולוניה. בין כותליהן למדו משפט, תיאולוגיה, פילוסופיה ורפואה. שלושת הראשונים הם קשתיים מובהקים. אולי שורש המרדנות וההתרסה הקשתיים מקורם בסטודנטים שהיו כוח מניע להפיכות (למשל מרד הסטודנטים פריז 1968) ולשינויי משטרים.

 

רוברט מ. פירסיג בספריו: "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ו" ליילה: חקירה על אודות המידות", טוען בתוקף טענה מרובד קשתי מסוים, על כליאתו של העיון הפילוסופי במגדל השן האקדמי שיש בו מן הדיכוי, הסתמכות רבות על העבר ודיכוי הניצוץ של מחשבה חופשית וארוס אינטלקטואלי אותנטי, תוך החלפתם ביובש ולאקוניות.

 

פירסיג הוא קשתי במהותו, הוא מחבר אקשן פילוסופי במסע אופנוע, שהוא בעצם מסע קשתי פילוסופי. התנועה זקוקה למרחב, משמע חשיבה תוך כדי מסע על סוס או אופנוע, לא משנה, העיקר המוטיבים של תנועה, נדידה, חשיבה ומרחב. יש משהו בנדודים ובמרחב במסע, שמונע, קשתית, קיבעון וסטטיות. עם הזמן תתגבש הסינתזה ממקורות מגוונים. מרשל מקלוהן, בספרו "להבין את המדיה" (1964) טען שהשכלה היא הגנה אזרחית מפני הנשורת של אמצעי התקשורת, כשהוא מעוגן על הקוטביות של קשת- תאומים.

 

אמריקה: מהגרים, סְפר ונדידה

הנדידה, המרחב והגיאוגרפיה, על הנופים המרהיבים הקשתיים, מתחילים בגילוי אמריקה על ידי הספנים. המהגרים, שהגיעו לאמריקה מאירופה, והמירו את מוטיב הזמן הדתי כנסייתי הגדיי במרחב הקשתי הפתוח, עשו את ההימור הנכון והשינוי הגיאוגרפי הקשתי והגיעו לסְפר-frontier . על פי תזה של ההיסטוריון פרדריק ג'קסון טרנר, על משמעות הסְפר לגבי ההיסטוריה האמריקנית, המהגרים ויתרו על הגדיות ההיסטורית ועברו בסְפר למימד המרחב הקשתי האסטרולוגי, תוך השתייכות אל מימד פתוח חדש.

 

הסְפר - המרחב הקשתי, עומד בבסיס הנפש הקולקטיבית האמריקנית, היות ויסודותיה מעוגנים בהגירה, תנועה, נדידה ותקווה - הכל בתוך מרחב אדיר מימדים, הכל תוך כדי פתיחות ואובדן השתייכות וזהות מסורתיים. אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי – מוגבלות . ה-frontier, לדעת טרנר, הסְפר הקשתי, אינו מושג גיאוגרפי בלבד, היות והמרחבים האינסופיים משנים את משמעות המושג "הגבול".

הסְפר הקשתי הוא הבטחה להתחלה חדשה וטובה של שגשוג ואושר, הוא אינו רק מקום פיזי, מהותו הקשתית-יופטרית היא ייצוג של רעיון מטפיזי, של מציאות חדשה של החלוץ הקשתי, של ה:self made man ה-mind your own business שכה אופייניים למהות הקשתית האמריקנית. הוא הבטחה קשתית כלכלית להצלחה, כשהכל מעוגן על מוטיב החירות והחופש הקשתי. בחשבון אחרון זהו האתוס הפרוטסטנטי היופיטרי שבו אלוהים אוהב את המצליחים, או שנבחרי האל הם הקשתים המצליחים. השמיים הם הגבול, חשבון הבנק הוא אקט ספורטיבי אותו יש לנצח. הקשת הוא הסגידה למיתוס ההצלחה.

 

הסרט "קיד וקסידי" (1969) בו שיחקו רוברט רדפורד ופול ניומן, ממשיך את מסעו לחירות ולחופש של האקלברי פין, מסע של הרפתקאות, אומץ, נדודים, אקדחים והימורים. לאירופאים יש עד היום טענות כנגד הקשתיות האמריקנית של תום סוייר, שהתבטאה כילדותית אלימה וסובלת מבעיות שליטה. קשתיות במהותה היא סוג של תמימות. רק קשת כמרק טווין (30.11.1835) יכול היה לבטא את החירות והצדק הקשתי באמצעות האק פין ותום סוייר. לאמריקנים אומר פרופסור בן צבי, אמריקנולוג, יש קיבעון של נעורים (בשפתנו רעננות קשתית). ג'יימס דין, ג'ון קנדי ורבים מהספורטאים והשחקנים המפורסמים. ערכי הסְפר באו מהאינדיאנים, מהטבע הקשתי של נהרות, סלעים ועצים, ומהקאובוי הרוכב לשקיעה, לא לפני שהימר על חייו בדו קרב בצהרי יום, או במשחק פוקר במסבאה בטקסס.

 

כל סרטיי המסעות האמריקניים מאז "אדם בעקבות גורלו" (1969) ועד "תלמה ולואיז" (1991) מיוסדים על ז'אנר קשתי: אפשר לקחת לאמריקאי הכל , רק לא את הקדילק, שכן ברגע שהוא לוחץ על הדוושה ומאיץ את דרכו למרחבים, הוא משיל מעליו את הגשמיות וקורע את האספלט באוטוסטראדה, באורגזמה קשתית של מהירות, חופש, שחרור ומרחב נטול אחריות. הקדילק והקורבט החליפו את הסוס והקאובוי, מוטל הדרכים את הפונדק שכוח האל באל פסו. גיבור המערבון רוכב על סוסו, הוא חסר בית, נד ממקום למקום במרחבים עצומים, משליט צדק עם קולט 45, לוקח את החוק לידיו בדמותו של ג'ון ויין השריף, או קלינט איסטווד.

 

הקשתיות התבטאה גם בחבורות האופנוענים של מלאכי הגהנום סמל לפריקת עול ומרחב יופיטרי, בתוספת אלימות והתנגדות לממסד. הסיפור הקשתי של האהבה הלוהטת בין האמריקאי למכוניתו, הוא רק המשכה של תפיסת המרחב והסְפר הקשתי האסטרולוגי, בו הכביש המהיר הופך למקום מקודש של התבודדות וגילויי עצמי. המסעדות, המוטלים, הפרסום והשילוט בצידי הדרכים, כל אלו הם עוד סמל להתמכרות הקשתית האמריקנית למרחב וחופש. "אמריקה הקשתית היא תרבות של כביש מהיר", אומר ההיסטוריון דגלס ברינקלי.

 

מוטיב קשתי חשוב ובולט באמריקה הוא הספורט, בו הסופר-סטארס הקשתים כשחקני הכדורסל באנ.בי.איי, או הפוטבול של יום ראשון, שהפך במרוצת השנים לחג לאומי. לאמריקנים הספורט הוא סוג של דת, כשהגיבור הקשתי מנצח ומתווך בין האדם לשמיים, והם הגבול. כמו מייקל ג'ורדן למשל. העושר ומיליוני הדולרים של עולם הספורט הם קשתיים במהותם.

 

קשתים מפורסמים

וודי אלן (1.12.1935) הופעתו אמנם לא אתלטית וספורטיבית כיאות לקשת הארכיטיפי, אך בסרטיו הוא מביע את המוטיבים הפילוסופיים לקשתיות, כמו למשל בסרט "פשעים ועבירות קלות" (1989).

 

וינסטון צ'רצ'יל, שהיה ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השניה, ואזר את האומץ הקשתי (30.11.1874) לצאת למלחמת חירות נגד היטלר, ואף נהג לסמן וי=ויקטורי, סמל לניצחון הקשתי.

 

הפילוסוף ברוך שפינוזה (24.11.1632) היה קשת מאפיין שראה את היהדות והאלוהות אחרת מאשר הרבנים והאורתודוכסיה.

 

לג'ים מוריסון (8.12.1943) סולנה הפרובוקטיבי של להקת הדלתות, לא הייתה מרדנות פילוסופית כמו שפינוזה, אך המרדנות הקשתית וההתרסה הייתה בכל הופעותיהם של הדלתות.

 

גם ג'יין פונדה (21.12.1937) שנולדה לאריסטוקרטיה של חוות הסוסים של הנרי פונדה, היא קשתית ובצעירותה הייתה מרדנית ופרובוקטיבית.

 

קים בסינג'ר (8.12.1953) עשתה את הפרובוקטיביות הקשתית שלה בסרט "9 וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986).

 

גם ג'ימי הנדריקס (27.22.1942) היה קשת .

 

והחתיך ההוליוודי העכשווי, הלא הוא בראד פיט, שנדד לפחות בסרט "7 שנים" בחיפוש אחר הארה רוחנית בטיבט, וכן ניחשתם, הוא קשת כמובן שלא שכח לשדוד את הקזינו בלאס ווגאס בסרט "אושן 11".