"אבא היה גאה במה שעשיתי אתמול"

בין אנשי הצוות הרפואי שהעניקו אתמול עזרה ראשונה למאבטח שנפצע מחזיז במלחה, הייתה גם הפרמדיקית שירה אפלבוים, ששכלה לפני כארבע שנים את אביה ואחותה בפיגוע בקפה הלל. "עשיתי את מה שלמדתי לעשות", סיפרה בצניעות

רועי מנדל פורסם: 12.11.07, 13:48

הולכת בדרכי אבא. שניות ספורות לאחר הפיצוץ שהחריד אתמול את אולם מלחה, כשמאבטח נפצע והתמוטט מדמם על הרצפה, אנשי הצוות הרפואי, חלקם אוהדים, כבר החלו במאמצי העזרה הראשונה על הפרקט. אחת מאותם אנשים הייתה שירה אפלבוים, בתו של ד"ר דוד אפלבוים ז"ל, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בשערי צדק, שנהרג ביחד עם בתו נאווה בפיגוע בקפה "הלל" בירושלים, לפני ארבע שנים.

 

"זה אירוע ראשון של פיצוץ שכזה, שבו אני מעורבת", היא מודה הבוקר (יום ב') בשיחה עם ynet. "שמעתי את הפיצוץ ומיד רצתי אל הפרקט. תגובה מיידית - זה מה שאנחנו לומדים לעשות". במשך דקות ארוכות עבדה שירה לצידו של אבי בעלה, רופא קבוצת הפועל ירושלים, ד"ר יונתן מרצקי, כשהיא מיישמת במציאות העגומה את מה שלמדה לעשות בלימודי הרפואה הדחופה, אותם סיימה לא מזמן. בדיוק כמו אבא.

 

לפני כארבע שנים, בתשעה בספטמבר 2003, התפוצץ מחבל מתאבד בבית הקפה "הלל" שברחוב עמק רפאים בירושלים. בפיגוע נהרגו שבעה בני אדם, בהם גם ד"ר דוד אפלבוים, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בשערי צדק ובתו נאווה, בת 20 במותה, יממה בלבד לפני שהייתה אמורה לבוא בברית הנישואים. מותם הכה בתדהמה רבים.

 

עבור שירה אפלבוים, בת 22, הבחירה ללכת בדרך שסלל אביה, הייתה ברורה מהרגע הראשון. היא למדה רפואה דחופה, והחלה לפני כחודשיים לעבוד כפרמדיקית במגן דוד אדום ובמרפאת "טרם" לעזרה ראשונה - אותה ייסד וניהל אביה. "זה תחום שנולדתי לתוכו ושתמיד היה בבית. הרפואה הדחופה היא תחום שאני מאד אוהבת ומאד רציתי לעבוד בו, כמו אבא".

 

האירוע אמש, היה האירוע החבלני הראשון שחוותה. "אנשים חשבו שזה היה פיגוע, כולם החלו לרוץ והיתה בהלה גדולה. אני לא חשבתי יותר מדי - ברגעים כאלה לא חושבים על כלום". ומה אביה היה אומר אילו היה רואה כיצד פעלה בתו ברגע הפיצוץ? "אני בטוחה שהוא היה גאה במה שעשיתי אתמול", היא אומרת. "זה היה גורם לו לנחת. אני בטוחה שאם הוא היה היום איתנו, הוא בטוח היה עושה אותו הדבר וקופץ לטפל בו על הפרקט בלי לחשוב פעמיים".

 

שירה אפלבוים (עם הכובע האדום) לימינה ד"ר מרצקי, מטפלים במאבטח 

 

בחודש ספטמבר האחרון ציינו בני משפחת אפלבוים ארבע שנים לאסון

 הנורא שגבה מהם מחיר כבד מנשוא, האבא דוד והבת נאווה. "למרות שארבע שנים חלפו, עדיין בלתי אפשרי לעכל את זה וחסרונם מורגש מאד".

 

היום, כשהיא עוסקת במקצוע שבו התמחה אביה, היא מתמודדת עם זכרונו מדי יום ביומו. "כשאני עובדת במד"א, כשאני מפנה אנשים לבית החולים שערי צדק וכשאני עובדת ב'טרם'. אין יום שאני לא נפגשת בזכרון של אבא. כולם דואגים לספר לי ורואים בזה דבר מיוחד".