ספרים מעוררי תיאבון

לא פשוט להגדיר מה במילים, בסדרן ובחיבורן, מעיר פתאום בולמוס ושקיקה שמריצים אותנו למטבח. מירקות מבושמים ועד עוגיות צימוקים וחלב חם, נירה רוסו ממליצה על חמישה ספרים שיעשו לכם את זה

התיאבון דומה לאהבה, כפי שהגדירה אותה כרמן (לפחות בליברטו של האופרה מאת ביזה): "היא רחוקה, לשווא תצפה לה, וכשאינך מצפה כלל – הנה היא כאן". עסק יצרי ואישי הניעור על ידי גירויים חבויים, פרטיים ובלתי צפויים.

 

לא פשוט להגדיר מה במילים, בסדרן ובחיבורן, מעיר פתאום בולמוס, צורך, שקיקה שמריצים את הקורא להיכנשהו: מטבח, מקרר, בית קפה, מאפיה טרייה. אצל אחד יהיה זה תיאור של מרק הרגל של אמא תימנייה. השני ייאחז קבס מהתיאור הזה דווקא, אך נפשו תזדקף מול פואטיקה על עלי סלט שזה עתה עלו מהרחצה. לכי תסבירי.

 

מטעמים ברורים לא אמליץ כאן על ספרי בישול. תתפלאו. רבים מהם דווקא אנטי-תיאבוניים בעליל מרוב היזע שהושחת בהם לשווא על מילים מגרות ותצלומים לשם תצלום.

 

בארצות המערב יש כיום ים שלם של סיפורת העוסקת באוכל ורק רסיסים ממנו מיתרגמים לעברית. אני מתכוונת לסוגת "זכרונות מטבח" (Kitchen memoires) שבישראל מיוצגת על ידי ספרי המטבח המשפחתי וסוכריות מן השמיים של גיל חובב, ולדוגמה ממנה נחשפנו ב"כמו מים לשוקולדה" רצוף המתכונים. ברוב הספרים הנמנים על עדר זה, החיבור כפוי ומאולץ. זוכרים את "אפשר גם בלי קוויאר" המבעית של יוהנס מריו סימל? ואת "צרבת" של נורה אפרון ששפע מתכונים נהדרים אך שיתק סופית את התיאבון? עסק חמקמק, אמרתי כבר.

 

עלי נוסחת המתכונים בכל מחיר פועלת במהופך. ברגע בו מישהו משתדל לעורר את תיאבוני בכוח, התיאבון שלי, הבלתי נלאה, נח פתאום. לא תעירו אותו ולא תעוררוהו עד שיחפץ. ומתי הוא חפץ? בדרך כלל כשהסופר לא התכוון לכך כלל. משהו, כמו התיאור הבהיר והיפה של שולחן הקפה, ספליו הלבנים, העוגיות והצימוקים ב"חוש השלג של העלמה סמילה" של פטר הוג, מעורר פתאום רעב נורא למערכת כזו לבנה של כוסות וצלחות וכד חלב בוהק, חם ומקציף, וקנקן תה, ומאפה חם וניקיון בהיר והשקט הגדול המתחייב מכל אלה.

 

והנה, פטר הוג לא התכוון כלל לעסוק בתענוגות השולחן בספרו שהוא תעלומת רצח על קרקע קשה, חברתית ופוליטית. אבל ככה זה. כמו האהבה. "נדמה שאתה אוחז בה" – אומרת כרמן – "אך היא חומקת ממך. נראה שחמקת ממנה והנה היא אוחזת בך". כך גם התיאבון. סידור מרפרף של מילים, דרך צדדית שבסופה ארוחה או סיר אחד או קפה מקציף – ופתאום הוא אוחז בך, התיאבון. ואת חשבת שהתחמקת.

 

ברור שבין מעוררי התיאבון שלי יש גם ספר על מסעדות, זה של רות ריישול, וגם ספרה משובץ המתכונים של פרנסס מאייס מטוסקנה – אך לפני כן הייתי רוצה להזכיר שני ספרי בישול שלא נכתבו כלל.

 

אני, כמו רבים, מייחלת לספר מסות שלם של אריאל הירשפלד, שכל כולו יוקדש למה שהירשפלד רק ירצה בנושאי אוכל. אפילו המסה של הירשפלד בטורו במוסף "הארץ" על פריחתם

של עצי הכחולה והבוערת הז'קרנדה מבעירה תיאבון, שלא לדבר על תיאור המפגש של חלמון חביתה עם רוטב סלט, באותו טור.

 

את הספר השני, "על האוכל" (תראו, גם מצאתי לו שם), יכתוב חנוך מרמרי. כך אני הוזה. לא שזה יקרה, אבל מותר לחלום. ולהיות רעבים. לא?

 

ואם תשאלו איך נעדר מרשימה כזו "ספר התענוגות" המזהיר של עמוס קינן, שכולו תיאבון גדול ורצוף, הסיבה היא סיפור לא גמור בין קינן למחברת מתכונים צרפתיה, ממנה "הושאלו" רבים ממתכוני הספר.

 

"שום וספירים, חייה הסודיים של מבקרת מסעדות" מאת רות ריישול (הוצאת גרף)

מרבית הספרים מסוג זה, זכרונות אישיים מפוצצים באוכל ומשולבי מתכונים – נידונו מראש להצמית כל תיאבון, אבל רות ריישול, עורכת המגזין "גורמה", נחלצת מכך בזכות כשרון

הכתיבה המחודד של המחברת ובזכות המתכונים שמזנבים בקורא להפשיל שרוולים ולקלוף תפוחי אדמה, ולהכין את מעדן ה"רעפים" המחרמן. הספר מפרט את קורותיה כמבקרת המסעדות (בתחפושת תמידית) של ה"ניו-יורק טיימס" ואם מדלגים על העיסוק המייגע בתחפושות – מקבלים נתחי פרוזה כמו "הטעמים פיזזו בפי: מליחות השזיף, דקירת החומץ וטעם הפרא של העשב" – וכל זה על קונוס אחד פשוט עם "חיתוך דקיק של עלה שיסו", ובמיטב הסצינה הסוערת של מסעדות ניו-יורק. כדאי.

 

"יוצאים לגנוב סוסים" מאת פר פטרסון (הוצאת כתר)

"אני מודד קפה בפילטר ומוזג מים קרים לתוך המכל... ואחר כך מוציא מהמקרר חמאה, נקניק וגבינה ומסדר אותם בצלוחיות וממלא כד קטן, צהוב, בחלב לקפה". מה יש להם, לסופרים הסקנדינביים האלה, ששולח אותם לתאר הוויית שולחן באיפוק פסטלי מדוקדק כל כך? איך זה שטקסט פשוט כמו הכנת כריך מזדקק לכדי חוויית זן מהודקת? גם ללא קשר לאוכל, פטרסון הוא סופר השנה שלי, ברגעים בהם איני מתקנאה באיכות הכתיבה שלו. למה? כי כך כותבים.

גם על אוכל. כי כך הייתי רוצה לכתוב. "יוצאים לגנוב סוסים" כתוב בשני קולות: האחד הוא סיפורו של נער בן 15 על קיץ עם אביו, בבקתה נורבגית על גדות הנהר, השני הוא קולו של הגבר הבוגר, שהיה פעם הנער, גבר שפרש לחיות לבד בבית עץ נידח. ויש גם סיפור אהבה קצר, עצום, גדול מהחיים שגם הוא מעיר תיאבון גדול, בדיוק כפי שעושה זאת תיאור מלאכת כריתת העצים והשטתם בנהר, וטקסי הארוחות הקטנים, וכלי העבודה במחסן הערוכים ומצוחצחים ככלי מטבח.

 

"העולם הנאיבי" קטלוג אמנות של גלריית "ג'ינא"

אמרנו ספרים, נכון? אמרנו תיאבון, לא כן? אבל לא התחייבנו לטקסט שופע, למרבה המזל. כי הקטלוגים האלה שמפיקה גלריית ג'ינא לאמנות נאיבית, הם אפרודיזיאק שלא קל להסביר אך קל ופשוט לחוות. הם עושים חשק. בזה מסתכם הכל. אצלי החשק מתגלם לו בריצה למטבח, מה לעשות. הרוב המוחלט של אמני הגלריה באים מארצות מרכז ודרום אמריקה, וכל קטלוג הוא התפוצצות של צבע, מרחב, קומפוזיציה וכוח שמייצרת חיבורים בין תאי מוח שנמנמו עד הלום. קחו, למשל, את כל ציורי השווקים החושניים מברזיל, ומגואטמלה, את "שולחן ארוחת הבוקר" של מגדלנה זוודזקה מברזיל, את התרנגולות של ביאטריז אורוסקו ויום ההולדת השמח של וורג'יניה בלאטי מארגנטינה.

 

שמות היצירות בקטלוג 2005, למשל, נקראים כשירה צרופה:

"אחר צהריים בכפר

חגיגת רחוב.

קציר. בציר הענבים.

נהר החיים.

ארוחת צהריים בשמש.

יום בעיר.

 

ומי צריך יותר מאשר הדפים המופזים האלה, ליצור תיאבון גדול ודחוף? אולי רק צפייה ביצירות עצמן, המוצגות בגלריה ברחוב דיזנגוף 255, תל אביב.

 

"יום הולדת שמח, נוח" מאת נועם זיו (ידיעות ספרים)

ספר פולחן מוכר ואהוב של נועם זיו, המגדיר את עצמו "פילוסוף תעשייתי", אבל בה בעת הוא אחד ממעוררי התיאבון הגדולים שהתרחשו על מדף הספרים,

בזכות המתכונים הספורים המאירים בתוך הדיון חסר התכלית והמצחיק עד דמעות שנוח וחבריו מנהלים על החיים. לרוץ לקרוא ואז לבשל את רוטב העגבניות לפסטה (הטוב ביותר שאי פעם פגשתי) ואת המתכון לחסילונים בפלפלים חרוכים ש"תחילה הם חריפים ואחר כך מתוקים". קלאסיקה. ואם כבר, מדוע להפסיד את סאגת הסושי מ"כל הכבוד, נוח", של אותו סופר, כלומר ברגעים בהם הצחוק לא עמעם את עיניכם לחלוטין?

 

"טוסקנה היפה" מאת פרנסס מאייס (הוצאת כנרת)

את פרנסס מאייס אין צורך להציג כאן, כי רב המכר שלה "תחת שמש טוסקנה" חדר לאינסוף בתי-אב גם בגרסתו המוסרטת, והגרועה. לפנינו ספר ההמשך: פיסות הווי ונוף מן הבית שמאייס ובן זוגה שיפצו ליד העיירה קורטונה, בטוסקנה. שכנים, מאפיות, מסעות קטנים והמון אוכל והרבה מתכונים מגירי ריר כתובים אסוציאטיבית, והמון פנינים כמו "ירך ענקית של פרה נצלתה בתנור של בית מלון בעיירה וזה עתה הגיעה, על מגש גדול... עד מהרה עוברים בין יושבי השולחן מגשים של בשר בקר ועוד תפוחי אדמה פריכים. אוי לא, זה טעים מדי: ובעוגה התלת שכבתית שכבות עשירות של מילוי לימון, ועכשיו מגיעים הגראפה וה"וין סנטו"". למות מהריח, ולרוץ להכין את הריזוטו פרימוורה והגזר שבעמוד 155, או את רוטב ה"אודורי" הפשוט לפסטה שכולו ירקות מבושמים ועשבים.

 

• עוד ספרים על הסכין:  חיים באר, שולמית אלוני, רשף לוי, נילי מירסקי, הגר ינאי ועוד המלצות