אני מיד יצאתי להגנת כבודי האבוד ואמרתי לה שאני לא נאיבית. אני לא רואה עולם ורוד שמורכב מצמר גפן מתוק, אני יודעת שיש גם חולירות, הודינים ונרקיסיסטים בעולם, אני יודעת שקשה לפתח מערכת יחסים בעולם המהיר והעצבני של ימינו, ואני אפילו יודעת מאיפה משתין הדג!
עצם פעולה זו, ההגנה על "כבודי", בהסתכלות אחורה על הסיטואציה, קצת תמוהה בעיניי. חשבתם פעם למה כשמשתמשים בשם התואר "נאיבי" בכל מה שקשור לבני/בנות המין השני ולזוגיות לרוב זה משתמע כדבר רע, שלא נאמר אפילו מילת גנאי? זה קצת לא הגיוני לי, הרי אנחנו חולמים לחזור אל התמימות שאבדה לנו, מסתכלים על הילדות בנוסטלגיה חמימה ומתרפקת, רק מקווים לחזור ולהרגיש כמו ילדים שוב, להתרגש באמת, מכל הלב, מכל דבר חדש, למצות אפשרות למשחק גם בדברים הכי פשוטים ובנאליים שיש בנמצא (מי שלא היה לו פעם בית מקרטון - שיקום!) לצאת להרפתקה חדשה בלי פחד, לבדוק בסקרנות כמעט כפייתית כל חי/צומח/דומם שנקלע לדרכם, כדי להכיר אותו טוב יותר ולהבין איך הוא עובד, לחיות ללא דאגות ולחייך. כל הזמן לחייך.
היא נאנחה קצת וענתה: "את כן נאיבית, ודווקא בגלל שעברת מה שעברת, הנאיביות שלך מדהימה אותי יותר. לא למדת קצת לשמור על עצמך?... תשמעי, כשאני פוגשת בחור חדש, מבחינתי הוא קודם כל שמוק, אבל אני נותנת לו את האפשרות להוכיח לי אחרת. אצלך זה אחרת, את פוגשת משהו, ובלי באמת להכיר אותו, בלי לדעת אם הוא באמת שם בשבילך, מה הכוונות שלו וכן הלאה, את ישר נותנת לו את כל הקרדיט שבעולם, עד שהוא, לצערי ולצערך, לרוב מוכיח לך אחרת".
ילדים אולי נאיבים, אבל כחלק מההישרדות שלנו כבני אדם, ניחנו לא רק בסקרנות אלא גם במנגנון למידה. כשאומרים לילד לא לגעת בתנור כי זה חם והוא בכל זאת נוגע, הוא מקבל כוויה, מה שמלמד אותו לא לגעת יותר בתנור, או לפחות מאוד להיזהר בסביבתו. חוק הטבע אומר - מי שלא לומד לא שורד. מנגנון הלמידה הזה לא נעצר, אלא ממשיך איתנו גם לבגרות. אנחנו לומדים סיטואציות, לומדים ממה להיזהר וממה לא, איך לגשת למצב זה או אחר, אנחנו לפעמים גם מקישים מאירועים וסיטואציות אחרות על מצב חדש, אבל כאן, שוב, בשביל הישרדות, צריך גם להיזהר מקיבעון וללמוד להיות גם גמישים, לדעת איך להתכופף עם הרוח.
יש צדק בדבריה של חברתי, אין ספק. מן הסתם לבוא לתחילת קשר חדש עם אדם שאני לא ממש מכירה מצוידת בסקפטיות בכוונה תחילה זה בריא יותר, או שנגיד הגנתי יותר. הלב שלי הוא בסך הכל הדבר הכי יקר שיש לי, ואני לא יכולה לתת אותו לכל אחד ככה סתם ביום בהיר אחד כי מתחשק לי, צריך לבדוק קודם מה קורה שם במערכה. לבדוק אם הלב שלי יתקבל בזרועות פתוחות, או שאולי יפול על שדה מוקשים. אבל מצד שני איך אפשר להיכנס לקשר עם בחור אם את מראש חושבת עליו שהוא שמוק?
מעבר לכך שלרוב אני נמשכת לבחורים גם בגלל העיניים היפות שלהם והחיוך המזמין שלהם, מודה באשמה, אני נמשכת גם לעוד משהו הזה שיש מעבר, מה שהעיניים והחיוך שלהם אומר לי - ובדרך כלל זה אומר לי שיש לו גם לב טוב ואישיות נחמדה. אין לי שום כוונה או רצון להיות עם משהו שיעשה לי רע, שמוקים מבחינתי יכולים לדלג להם לעבר ההיא שזה עדיין מדגדג לה, אני עברתי את השלב. אני גם לא מעוניינת לשחק אותה שוטרת ורק לחפש את הבחור, לבדוק איך ומתי הוא אכן יעשה מעשה שיגרום לי להוציא את הפנקס, לרשום לו דו"ח על שמוקיות מופרזת ולשלוח אותו לדרכו.
ומעבר לכל זה, מה עם הדבר הפטאליסטי הזה שנקרא "נבואה שמגשימה את עצמה"? אם את מההתחלה חושבת שבחור שמוק, את תתייחסי אליו כאילו היה שמוק, את תתנהגי אליו כאילו היה כזה (ועכשיו כולנו ביחד נתאמן על הפרצוף הפולני, 'חת שתיים שלוש, ולהחליף את כיוון הכיווץ הממורמר שתיים שלוש... ולהרים גבה שלוש ארבע, ועכשיו האנחה חמש שש). את גם תראי כל מה שהוא עושה בצורה שלילית, ובסוף, אם תרצי או לא, אלא אם כן הבחור מזוכיסט, הוא גם יהפוך להיות שמוק, כי הוא פשוט יעוף לך מהאופק. מי רוצה להיות בתקופת מבחן כל הזמן?
הידעתם? המושג "נבואה שמגשימה את עצמה" עובד חזק בימי הניו-אייג', חשיבה חיובית תביא לתוצאות חיוביות, אתה יכול לברוא את עולמך וכן הלאה. בפסיכולוגיה של החינוך יש את המושג "אפקט פיגמליון", גם הוא מדבר על נבואה שמגשימה את עצמה, אבל לא בהקשר של חשיבה חיובית אלא בהקשר של איך הסביבה - במקרה זה מורים - תורמת (או שלא) ולמעשה מנתבת את ההתנהגות ואת אחוז ההצלחה של האחר, במקרה זה התלמיד. תלמיד שנאמר עליו שיש לו ציונים נמוכים, או שייתויג כבעייתי, לרוב לא יקבל תשומת לב חיובית מהמורה, וברוב המקרים ההתנהגות הבעייתית שלו תימשך ותחריף, מפני שהוא מקבל מהסביבה "רמזים" על כך שכנראה לא ייצא ממנו כלום (וההפך - תלמיד שיתוייג כטוב יקבל תשומת לב חיובית, חיזוקים וכן הלאה - מה שיגרום לו להשתפר יותר). עד כאן השיעור בפסיכולוגיה של החינוך. חיזוקים חיוביים (גם חיוך הוא חיזוק) גורמים לנו לרצות להשקיע יותר. להוציא מעצמנו את המיטב. פרצופים פולניים ושצף-קצף טרוניות גורמים לנו לרצות לברוח. הגיוני, לא?
אז מה נכון יותר, סקפטיות או נאיביות? אובר ריאליזם מושרש או אופטימיות קוסמית? איך מנצחים במשחק הזה? יש בכלל חוקים? והאם חוק אחד שטוב לך יהיה טוב גם לאחר? אני אישית לא מוכנה לוותר על הנאיביות הזו שלי. חברה שלי אולי רואה את זה כחיסרון, אבל אני רואה אותה כדבר חיובי. אני חושבת שאני דווקא צריכה להיות גאה בה שהיא עדיין קיימת. אני לא רוצה להסתכל על העולם כאילו הוא בנוי משמוקים מהלכים. אני רוצה לתת לכל בחור שמוצא חן בעיני צ'אנס הולם.
אני גם יודעת שלא כל מי שעזב אותי, או פגע בי, או לא עשה כפי שרציתי או ציפיתי שיעשה, הוא בהכרח "שמוק". מותר לגברים לא לרצות אותי, מותר לגברים גם לא להתאים או לא להסכים למודל שבניתי בעייני רוחי לגבי הקשר שהולך להיווצר בינינו. זה לא מה שהופך אותם לשמוקים. מה שהופך אותם לשמוקים, אם כבר, זה לא זה שהם יילכו, אלא הדרך בה יבחרו ללכת, ואת זה לצערנו, לא ממש נוכל לדעת מראש לעולם. גם האדם הנחמד ביותר יכול לסבול מתסמונת ה"היא תבין לבד" (כלומר - חסך כבד בביצים אורגניות בכל הקשור לסיום קשר ולכן פשוט להיעלם/להגיד ולהבטיח דברים כי באותו הרגע זה מוציא אותו הכי מדהים בעולם). זה לא מוציא אותם שמוקים, לדעתי, הכי הרבה זה מוציא אותם פחדנים.
מה שכן, אולי אני צריכה למתן קצת את רמת הציפיות שיש לי מאדם שאני עוד לא לגמרי מכירה, שיעבוד בדיוק כמו שהייתי רוצה שיעבוד. הרי זה ידוע שמבני זוג, במיוחד חדשים, או שנגיד בפוטנציה, אנחנו הרבה פעמים דורשים הרבה יותר ממה שאנחנו דורשים מחברים טובים או אולי אפילו מעצמנו, וכפי שאמרו חז"לנו - כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה.
מצד שני, אמרו חכמים אחרים שציפיות זה לכריות. המציאות שלנו הראתה לנו שככל שתצפה יותר, כך תתאכזב יותר. זה לא אומר שחייבים להיכנס לכל קשר בהסתכלות אפורה על העתיד, או לראות כל אדם כמבשר רעות. וזה גם לא אומר שברגע שהכרנו משהו, נמסור לו תוך דקה את כל האחריות על עתידנו הוורוד יותר. בגדול - אם נתאכזב נתאכזב גם אם באנו בטוב או אם באנו ברע. ההבדל הוא שאם באנו בטוב, לפחות פתחנו את הפתח לטוב, בעוד שאם באנו רע, לא באמת נתנו את המקום לפתח הזה. זו דעתי. תקנו אותי אם אני טועה.