היא הלכה והשאירה לי נקודה למחשבה

אני יושב על הבר ומפנה בנונשלאנט את מבטי לשמאל, כדי להבחין שם בזוג עיניים כחולות כים, שלא רחוק מתחתיהן משורטט חיוך מלא ויטמינים. היא האחת. נשאר לי רק להצליח להצליב מבטים, לפתח שיחה, לפוצץ אותה ביין אדום, להציע להקפיץ אותה הביתה. אבל מה זה שם על הכתף שלה?

התיישבתי על הבר בסביבות תשע וחצי. הפאב עוד חצי ריק, ואת מקום האנשים שעתידים להידחס ולמלא בו כל חלקה טובה תפס בינתיים עשן סיגריות מהסוג שעושה לי להשתעל כמו חולה בהוספיס שניה לפני שמזדכה על הציוד.

 

העברתי מבט רווקי סביבי בתקווה למצוא מישהי ששווה להפיג את השעמום בבהייה רצופה בה. מימין שלוש כונפות ויפיוף אחד שנדמה שהשקיע רק היום בעיצוב הגבות שלו יותר ממה שהשקעתי בטיפולים באוטו בחמש השנים האחרונות. מבטינו הצטלבו, והוא מחייך. נראה שהוא רקם מזימה דומה לזו שלי ובה דווקא אני האובייקט. מלחיץ. מפנה בנונשלאנט את מבטי לשמאל, כדי להבחין שם בזוג עיניים עמוקות בכחול של ים, שלא רחוק מתחתיהן משורטט חיוך מלא ויטמינים. היא האחת.

 

נשאר לי רק להצליח להצליב מבטים, לפתח שיחה, לפוצץ אותה ביין אדום, להציע להקפיץ אותה הביתה, לגרום לה לשאול אותי אם אפשר במקום זה לאסוף את אחותה התאומה ושיבואו אליי שתיהן ביחד, לעצור לקנות קונדומים בסופרפארם התורן, לקפוץ לקנות פיתות בסניף יילו שליד, להגיע הביתה ולתת עבודה.

 

טוב נו, החלטתי להיות ריאלי יותר, ויתרתי על עניין הפיתות ועברתי לשבת לידה.

 

יש לי קטע כזה דפוק של להוציא את עצמי שיא הפתטי כבר בהתחלה, מתוך מחשבה שמנקודה הזו יש רק דרך אחת, בכיוון למעלה. אז הקאתי עליה.

 

אין איזה חוק ללבוש חזייה כשהולכים עם גופיית סבא לבנה?

נראה לכם? הרמתי איתה לחיים ושאלתי בת כמה היא. נכון, סוג של אייטיז. קוראים לה ליטל כזה, היא בת 21 כזה, ומשוהם כאילו. היא סיפרה שהשתחררה לא מזמן, אחרי שנתיים ב...( יש מצב שהרגליים האלה גמישות מספיק כדי להגיע לה אל מאחורי הראש?) ועכשיו היא מתכננת ל...( אין איזה חוק שמחייב ללבוש חזייה כשהולכים עם גופיית סבא לבנה, קיבינימט?)

 

חייכתי. היא שאלה אם גם אני הייתי שם. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. אמרתי שלא, אז היא סיפרה שכולם אומרים שזה צריך להיות מדהים. במיוחד כש... (אני הרי לא אעמוד בשלשול המילולי הזה לאורך זמן. בטח לא כשהקרנית רחוקה שניה מליפול לי בדיוק לתוך המחשוף החצוף שלה).

 

זה באמת קורה? אני אשכרה יושב על הבר כבר רבע שעה ומנהל שיחה מרתקת וקולחת (עאלק) עם הדבר הכי סקסי בפאב? הגברבר שמאחוריה נועץ בי מבט ארוך מלווה בחיוך מריר. קינאה, מכירים? אז זה זה. היא ממלמלת משהו על ברצלונה, או שזה היה בעצם פילאטיס? לא קריטי.

 

החלטתי לחתור למגע, מבחן הנכונות האולטימטיבי. אצבע נוגעת באצבע לגמרי בטעות. מזיזה? הכל גמור. משאירה? יש סיכוי לטלפון בסוף הערב. מלטפת? מנכ"ל דורקס יכול לבנות כבר הלילה עוד קומה בבית.

 

משאירה. לא רע.

 

יושבים עוד רבע שעה, והיין מתחיל לתת אותותיו. היא קמה לשירותים, חושפת רגליים דקיקות מתחת לתחת מעוצב מתחת לגב מושלם מתחת לקוף קטן שיושב לה על הכתף. מה? אני לוקח עוד לגימה מהיין כדי לסדר את הראש, אבל הקוף הדפוק לא זז.

 

אני מודה שבשלב זה התחלתי להיות מודאג. אחרי שהרחקתי הצידה את צלוחית הבוטנים, כדי שהקוף המחורבן לא יגנוב לי, התפניתי לצמצם את העיניים ולנסות להבין מה בדיוק אני רואה. נקודת חן בגודל של יבשת קטנה על כל הכתף הימנית מאחור. ורק אני חונה בחוץ באדום לבן כמו פראייר.

 

היא התרחקה לכיוון השירותים והשאירה לי נקודה למחשבה. לא דימיינתי שההומו עם הגבות מהפיסקה הראשונה ייראה לי באיזושהי נקודה בחיים כאופציה סבירה, אבל וואלה. בשביל לצאת מהסיטואציה הנקודתית הזו הייתי מוכן לעזוב הכל עכשיו וללכת איתו לקוסמטיקאית. אבל הוא נעלם.

 

הגברבר שיושב מאחוריה תוקע בי מבט זחוח שנועד להסביר שהחיוך הקודם לא היה מקינאה. שייחנק. הנקודה חזרה, וליטל ממש שם מתחתיה. הן התיישבו. לקחתי לגימה אחרונה מהיין כדי לקבל השראה למה שעתיד לבוא. אמרתי שאני גמור מעייפות. קלוש. אמרתי שאני קם ממש מוקדם מחר. צולע. אמרתי שיש לי פגישה על הבוקר. חלש. "עם בעל האולם נו...". "אולם"? "כן כן כן, אני וחברה שלי... ז'תומרת ארוסתי, בודקים כמה אופציות".

 

הוויטמינים התחילו לברוח לה מהחיוך אחד אחד

הצלחתי ממש לראות את הוויטמינים בורחים לה מהחיוך אחד אחד. ליתר ביטחון סיפרתי גם על שני הילדים שלי מנישואים קודמים ועל גרושתי החלאה שלא מוכנה לתת לי לראות אותם רק בגלל שיש לי צהבת נגיפית מדבקת בטירוף עם ים חיידקים וכל החרא הזה. השתעלתי. "אפשר לחשוב שביקשתי את זה. אם הייתי יודע שאלה המחלות שתופסים בכלא בחיים לא הייתי שובר את האף לענבל הזאת ועוד בערב הראשון שיצאנו. רגע ליטלוש, כשאני חושב על זה אז הכרנו ממש פה בפאב, היא אפילו ישבה בכסא שלך".

 

זהו. היא הלכה. טוב נו, רצה, בסדר? וזה לא היה ממש בכי, סתם דמעות מהעשן אני חושב.

יותר משנה עברה עד שהגורל הפגיש בינינו שוב, במעלית של בניין משרדים. לקח לי דקה לזהות אותה בלי ענן עשן סמיך שעוטף לה את הראש. ראיתי שגם היא מתאמצת להיזכר והבנתי שהצלחתי ראשון. הגנבתי חיוך ניצחון קטנטן היא קלטה אותו ופלטה "נו, אז תזכיר לי". היא יפה גם ביום הילדה הזו. עם חצאית פסים שלא משאירה הרבה מקום לדמיון או הרבה מקום אצלי בג'ינס, וכמובן, בגופיה לבנה צמודה. בלי חזיה, בלי פסים וכן, בלי אף נקודה.

 

דיברנו כמה דקות. התנצלתי על זה שהייתי אידיוט. וידאתי מבעד למשקפי השמש שהכתם אכן נמחק והמשכנו לשוחח. היא בדיוק חזרה מכמה חודשים בברצלונה. שאלה קצת עליי ותהתה לכמה בנות הספקתי לגרום לרוץ הביתה בוכות מאז. חייכתי במבוכה. אמרה שהיא חייבת לרוץ לשיעור פילאטיס אז קבענו שנדבר.

 

בדייט השני אספתי אותה מהבית. היא שוכרת דירה בפלורנטין עם שותפה וכלב. דלמטי, איך לא. הלכנו לשבת במסעדה שווה והורדנו קצת סושי, לא לפני שהדבקתי לה את נשיקת ההמשך לזו שסיימה את הדייט הראשון. היה בה משהו ששאב אותי אפילו יותר מהעיניים. אפילו יותר מחיוך הוויטמינים שעשה קאמבק חגיגי. אפילו יותר מהחזה הענק הזקור הזה שמסתכל לי ישר בפנים למרות שהיא נמוכה ממני לפחות ב-20 סנטימטר. טוב נו, אולי לא יותר מהחזה, אבל כמעט באותה מידה. היתה לה אינטיליגנציה שגרמה לי אשכרה לרצות להתעמק במה שהיא אומרת. לא שהצלחתי, בכל זאת החזה הזה היה שם כל הזמן, אבל היתה נכונוּת, שזה כבר הישג. סיימנו בגלידה באבן גבירול והקפצתי אותה הביתה. "אתה עולה?"

 

היה סקס נחמד. לא אצלי בבית אמנם, לא עם אחותה התאומה ושוב, לא קניתי למחר פיתות. תמיד בסוף יוצא שאני מוותר על הפיתות. נשארתי לישון. שש וחצי בבוקר והיא אנרגטית כמו שד טזמני עם תסמונת טורט. הדליקה רדיו, טלוויזיה, אורות, פתחה חלון וצעקה מבעד לכרית שניסתה לאטום לי את הראש ש"המים עוד שניה רותחים אז קפה או תה?"

 

אני עוצם עיניים חזק ומנסה לדמיין כמה זמן ייקח לי למצוא אצלה בבית ריטאלין, לזנק עליה ולדחוף לה חמישה כדורים לפה. חלצתי ראש מתוסכל ופתחתי עין מזוגגת כדי להבחין בחליטת הבמבוק הטיבטי, או מה שלא יהיה, שמונחת לידי. מעל הספל המהביל גופה העירום המושלם, עטוף רק באור נגוהות של שמש הבוקר שהיא מסתירה.

 

דחפתי לשון אל תוך כוס התה הרותח כדי לקבל באופן יזום את הכוויה ולמנוע את ההפתעה הצפויה כל כך שכרוכה בזה. ברגע שכבר נדמה היה שמפה יכול מצבי רק להשתפר זה הגיע: "אני רוצה שנדבר".

 

'יחסינו לאן'? אחרי דייט שני? בשש בבוקר?

סליחה? 'יחסינו לאן'? אחרי דייט שני? בשש בבוקר? יכול להיות יותר גרוע מזה? שאלוהים יעזור לי. אז הוא עזר, והוכיח שיכול להיות יותר גרוע. "זוכר את הנקודה שהיתה לי על הכתף?" (זהו. עכשיו זה סופי. הייתי כנראה צורר נאצי בגלגול הקודם והבוס החליט עכשיו לסגור איתי חשבון) "נקודה? תזכירי לי. לא שמתי לב" (אני חושב שגם ניל ארמסטרונג שם לב כשראה את הנקודה הזו מהירח, היא אפילו הסתירה לו טיפה את החומה הסינית. אם אני זוכר היא שואלת).

 

"הורידו לי אותה, וזה די כאב".

 

מה לדעתה אני אמור לעשות עם האינפורמציה המרתקת הזו כשחצי ממוחי עוד ישן? "תחשבי כמה כאב בידיים לרופא שהיה צריך לסחוב אותה כל הדרך לפח" (תזכורת: שש בבוקר, אל תצפו ממני להיות נחמד).

 

"אל תהיה מגעיל נו, זה באמת כאב לי".

 

מהשיחה הסוריאליסטית ההיא באמת שלא היה עוד לאן לרדת. "אני ממש מפחדת עכשיו להוריד גם את השניה".

 

אהה.

 

תמיד הדהים אותי איך אלו שרוקדים ברייקדנס מצליחים לזנק משכיבה לעמידה בלי להשתמש בידיים. תכל'ס? גיליתי שזה הרבה פחות מסובך ממה שנראה. הדרישה הלא מתפשרת שלה לעשות סקס בחושך נראתה פתאום מאוד הגיונית. "איפה השניה ליטל?" זעקתי בקול שבור מאימה.

 

היא הסתובבה וחשפה טוסיק מושלם, חצי בשחור חצי בלבן. בחיים לא הצטלבתי לפני זה, במצח ואז מימין לשמאל או הפוך? לא משנה. כדי להמחיש אספר לכם שהייתי חותם על חיים משותפים עם ההומו מהפיסקה הראשונה כשהנקודה הקטנטונת מהכתף שלה תקועה לו באמצע המצח.

 

נשארתי חסר כל, מביט מבועת בלחי עכוזית מפוייחת

"תראי מתוקה, זה לא כזה נורא", ניסיתי תוך כדי הלקאה עצמית על שבזבזתי בסיבוב הראשון גם את קלף האירוסים וגם את קלף הצהבת הנגיפית מהכלא. נשארתי חסר כל, מביט מבועת בלחי עכוזית מפוייחת.

 

החלטתי להיות כן לשם שינוי ובמקום להיעלם לומר לה ישירות שזה לא מסתדר. עשיתי את זה בשיחת טלפון כבר בערב שלמחרת בדרך הביתה מהעבודה. היא דווקא גילתה בגרות, וכשסיימה לקלל אותי ביקשה שרק אסביר לה למה.

 

"תראי", התפתלתי, "זה שילוב של כל מיני דברים", המשכתי, "פשוט ירדו לך יותר מדי נקודות".

 

נפרדנו בסוף בחיוך, עם הבטחה מצידה שכשהטוסיק יהיה לבנבן כמו הכתף אני יכול לשכוח מעוד צ'אנס. נשמע פייר. המשכתי בנסיעה רגועה לכוון הבית. לבד. בערב התיישבתי במקום הקבוע שלי, סורק את השטח מבעד לענן העשן. היפיוף עם הגבות בדיוק נכנס. הוא מתיישב לימיני ומניח על הבר שקית. אני ממקד את הפוקוס ומחייך. חבילת פיתות.

 

האימייל של רון