הריחות החרוכים העולים מהמטבח מבהירים לי ששרפתי את הסיר העשרים ואחד מתחילת חודש זה. הקטנה צורחת כשאני נושאת אותה על הידיים, בחדר הבנים נערכת ברגעים אלו ממש מלחמת העולם השלישית, כשאת הטילים החכמים מחליפים כריות והבנות מורטות זו לזו את השערות, במסווה של פרימת סרטים וסיכות.
"אמממא..." אני מסובבת את הראש, ומחפשת למי הם קוראים. האם אני מזייפת את כל הזהויות אותן אימצתי לעצמי? אני סוכנת כפולה, מלהטטת בין הזהויות שלי: אמא, רעיה, אישה עובדת, ובחורה בשם מלי - שעדיין אצורים בה חלומות.
מתגעגעים לכביסות?
לא מצאתי לי זמן מתאים יותר לדלקת אוזן חריפה שתקפה אותי, ועם כל הרצון הטוב של הפרטנר אני לא מרשה לעצמי להיכנס למיטה ולהיעלם ל-24 שעות. בעוד שבוע אני חוגגת בר מצווה לבני השני. חלק מההזמנות עדיין לא נשלחו, השמלות של הבנות אמנם תלויות בארון, אבל צריך להביא מהגמ"ח את ה"מנפחים" (תחתיות המנפחות את החצאיות, ואז הבנות מרגישות כמו נסיכות...).
צריך לקנות לנער בר המצווה נעליים, למצוא שמרטפית לרותי לקראת הערב החגיגי, לקנות מכנסיים לדודי... והרשימה עוד ארוכה. ואין חופש מהעבודה בעיתון ואין חופש מהעבודה בבית. לחגיגת בר המצווה הקודמת התארגנתי חצי שנה מראש. הפעם, עם טרדות החופש הגדול, החגים ומחלות החורף שתקפו אותנו כבר בתחילתו, אנחנו מוצאים את עצמנו במרוץ. מה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן הוא, שמדובר במרוץ שמח, ברוך השם.
אומרים לי שיגיע היום ואנחנו האמהות עוד נתגעגע לימים האלה, להמולה של בית בו גדלים ילדים קטנים עם בעיות קטנות. אני מסכימה לכך שאתגעגע לרגעים מתוקים, לשאלות מלאות התום, אבל האם אתגעגע לרגעים כאלה, כמו עכשיו? לאלפי הכביסות ששטפתי ושבו והתלכלכו, למריבות האיומות הבוקעות בזה הרגע מהחדרים האחוריים?
"איך קרה שהסכמתי לוותר על בגדים יפים לטובת הנוחות, לטובת המראה האימהי ההגיוני?" שאלה אותי אתמול חברה , שהלבוש הייצוגי הכולל חליפות מחויטות ונעלי עקב, חשוב לה ביותר. הרגע נזכרתי בשאלה שלה.
אז זהו. דווקא עכשיו, ערב בר המצווה של הבן שלי, בתוך הבלגן במטבח, והריח החרוך והעשן המיתמר מכירת הגז, יש לי את התשובה. "למה הסכמת לוותר?"
גם אני ויתרתי פעם, ואז התעוררתי ביחד עם הילד החמישי שנולד, והבנתי שיש סדר עדיפויות. יש דברים שמוכרחים לוותר עליהם, ויש שאסור לי לוותר. אני בעצם לא מזייפת אף זהות. אני גם אמא, עם כל המתלווה לכך - אשמה ומצפון ורצון להיות האמא המגוננת. ואני גם אישה עובדת שלא מוותרת על עבודה מחוץ לבית, יהיו שיקראו לזה "קריירה" (למען האמת, המציאות לא מוותרת לי על צ'ק המשכורת). וכן, אני גם בחורה בשם מלי – ואפילו אם תשעה ילדים קוראים לי "אמא", אני עדיין מלי - בחורה ואישה עם חלומות ושאיפות.
אז אולי מי שמדבר על להתגעגע בעתיד לימים האלה, הוא קצת צודק. גם אם אי אפשר לדלג על הרגעים הקשים הפוקדים אותנו מדי פעם, כמו היום, למשל. כי כדי לקבל את הרגעים המתוקים, צריך גם לעבור את הרגעים הקשים.
החיים אינם רק גן של שושנים. אדרבא, איש אינו יכול ליהנות מזרי הדפנה בגן המטופח שלו, אם לא התייגע קודם על ניכוש הקוצים, על עבודת גינון מתישה ועל ליווי פריחת הצמחים המלבלבים.
יש רגעים קשים בהם את לא מבינה איך, כאמא, תוכלי להמשיך ולהנהיג את הבית הזה, כשהוא הפוך, כשכולם רוצים בדיוק עכשיו משהו. האחד עזרה בשיעורי הבית, השני שתכיני לו משהו לאכול, ולשלישי מתחשק דווקא סיפור. ואת דווקא רוצה להשתלט על ערימת כלים או גיהוץ, או בכלל ללכת לנוח כדי לאזור כוח להמשך.
אבל דווקא ברגעים הקשים הללו, את פתאום מקבלת חוזק מהרגעים המתוקים של הנחת, מהחיוך של הילד, מאמירת התודה של הילדה, מהמחמאה ששמעת מהגננת על הקטנה שלך, מהאמירות המחוכמות שלהם, מהשאלות המתוקות ומטעם הנשיקה שהטבעת להם על הלחי. הרגעים המתוקים הללו הם הדלק שלנו, המניע גם את הרגעים הפחות קלים...
ובעוד שבוע, בעזרת השם, מחכה לי רגע מתוק כשאעמוד בבית הכנסת ואראה את הבן שלי עולה לתורה. אשמע את קולו מתנגן, וכל הרגעים הקשים שעברתי איתו (המוכרים לכל ההורים), שכללו לילות ללא שינה ליד מיטתו כשקדח מחום, ריצה לקופת חולים, שיעורי בית, בכיות בגלל שיניים בוקעות או נפילה מנדנדה, מריבות עם אחים וחברים על משחקים, כשאני אכולת ייאוש מהנעשה - כולם יתנקזו להם הצידה ויאפיל עליהם רק רגע אחד ארוך ומתוק של אושר. מזל טוב, בן יקר שלי! ובשמחות אצל כולכם, עם הרבה רגעים מתוקים של נחת ואושר.