אבק של כוכבים

הטלנובלה "בובות" לא כאן כדי להמציא עוד גלגל מחדש, אלא דווקא כדי לחזור למקורות הטלנובליים הקלישאתיים והטובים של אהבה ושנאת חינם, זוהר, קנאה ותככים. מירב קריסטל מנערת את האבק מעל ספר החוקים של הטלנובלות

 

 

 

 

אי אפשר לשפוט דוגמנית על פי הפנימיות שלה, כמו שאי אפשר לחרוץ דין טלנובלה לפי פרק הפתיחה שלה. הכללים הללו ידועים היטב לכל חובב טראש טירון, אבל בתנ"ך של הטלנובלות כתוב: לא תעשה לך פרק ראשון מבולבל מדי, ותודה לאלוהי הטלנובלות - בובות לא חטאה בחטא הנורא הזה.

 

ואכן, "בובות" לא צריכה להתבייש בפרק הראשון שלה. הוא טוב בהרבה מהפרק הראשון של "האלופה 2", והוא טוב דיו בשביל טלנובלה יומית. וזה הלקח שטמון כאן - לפעמים טלנובלה היא רק טלנובלה. ולא נובלה. ולא הבשורה החדשה של הטלוויזיה בישראל.

  

למרות נועזותה היחסית (יש הומואים), "בובות" היא טלנובלה קונסרבטיבית. אין בה זוויות, קריצות, תאקלים פופיים, היפוכי תפקידים ומהפכי משמעויות קטנים. יש בה יריבות בין סוכנויות דוגמניות, ופסיפס של כוסיות וכוסונים שכוסותיהם עוד יתמלאו ביגונים. יהיו בה כוחות חזקים שינסו להפריד בין אוהבים צעירים, יהיו בה יריבויות משפחתיות, רצח ושנאת ואהבת חינם.

 

בעיקר יש בה נערה דתייה (גל גדות), בת לחוזרת בתשובה, שתתאהב בנער עשיר (אלי אלטוניו), תהפוך לדוגמנית כמו אמא (עינת ארליך) ותנקום באבא. הכל לפי ספר חוקי הטלנובלות, שמישהו ב-HOT החליט שהגיע הזמן לנער ממנו את האבק. בטלנובלה קלאסית אינך יכול להימלט מהעבר שלך, ואת הלקח הזה בדיוק למדו בעולם הטלנובלות הישראלי.

 

"בובות". לא מנסה להתחכם (צילום: רונן אקרמן)

 

ראשיתו של הז'אנר היתה בעילגות, משם השתכלל אט אט ללהיט עקרות בית, ואז פרץ בברק וברעם ב"טלנובלה בע"מ". משם נרשמה סטייה אל הדיאלוגים הקוצניים, רפרנסים על גבי רפרנסים, עלילות לא מסורתיות ודמויות שהצבע שלהן יצא מהקווים במתכוון. הז'אנר המריא עם "השיר שלנו", וכבש כל חלקה טובה עם העונה הראשונה של "האלופה", בעזרת הרכבה ביונית של איברים מטלנובלה מסורתית, בדבק הרב משמעי והמצחיק של הניו טלנובליזם.

 

צריך לדעת מתי לצאת

אלא שבדיוק כשהמיקס הגיע לשיאו והונפק, מניותיו החלו לצנוח, אולי מפני שטובי היוצרים פנו למסלולים צדדיים. הוא פרפר ונרצח בעונות האחרונות של "השיר שלנו" ו"האלופה 2" שהיו קצת פחות ממחפירות. ולפעמים גם קצת יותר.

  

אל תתנו לאף אחד למכור לכם ש"בובות" היא פארודיה על עולם הדוגמנות. היא יותר "שיואו, תראו איך עולם הדוגמנות נוצץ כזה ומלא בזוהר וסבל!" ומה שנראה כמודע לעצמו, הוא למעשה הנאה אמיתית מהזיוף הגדול. מיקי קם לא עושה טייק על בטי רוקאווי, היא לא מכירה אותה בכלל. מירי בוהדנה לא באמת צוחקת על עצמה, רק החבר העבריין שלה בסדרה הוא מתיחת גבולות נועזת בין בידיון למציאות, שנותרה כאן כשריד קלוש במיוחד של הטלנובלה החדשה. "בובות" היא לא "טלנובלה בע"מ", היא טלנובלה סתם. טלנובלה שלא מתביישת בזה, וזה כיף גדול שבין דרמות כמו "בטיפול" ו"פרשת השבוע" יש לה מקום מוצהר.

 

האם זה אומר שבא הקץ על הטלנובלה 2.0? לא בטוח. הז'אנר הטראשי השנון והמודע לעצמו יצטרך למצוא לעצמו ביטוי בפורמט אחר. באמריקה, למשל, הוא משגשג יפה בדמותה של "בטי". ככה "בובות" תתן שירות מלא בצבא     הטלנובלות, וכל עקרות הבית תהיינה מרוצות (חוץ מעניין הביטוח הלאומי). נשארה רק שאלה אחת קטנה, אם חזרנו לשורשים, מדוע, בעצם, לוהק דווקא דודו טופז למשבצת "היציאה המגניבה"?

 

לפי הבמה הנרחבת שקיבל בפרק הראשון, דודו טופז הוא היאיר לפיד של "בובות", במובן הרע של המלה. כי קו הגבול בין בידור זול מסוג אחד ("ראשון בידור") לבידור זול מסוג אחר (טלנובלה) נחצה כאן בדריסה גסה. נראה שהטלנובלה עדיין לא יצאה מכלל סכנה, כש"יציאות" כמו דודו טופז מהלכות בה בתחתוני בוקסר אדומים וחושפות בגאווה בבוּנית חזה של בן 60. הברקת ליהוק או פדיחה טורדנית? פרקים יגידו.